חייבת לאהוב את הפלייבוי פרק 1 – ג'וינט .

"תסתכלי על הצד החיובי." אמרה לורן , הרמתי גבה והוצאתי את הג'וינט מהכיס שלי , לקח לי
מספר דקות בשביל להוציא אותו יחד עם האזיקים שהיו על כפות ידיי . רכנתי קדימה בשביל שהמצית שבכיס חולצתי יפול והדלקתי את הג'וינט .
" שלא לקחו לי את הג'וינט ? אל תדאגי , הם יקחו עוד מעט." נשפתי בבוז ולקחתי שאיפה מהסיגריה מלאת בקנביס .
"לפחות ישימו אותך על תנאי , את תחת חסות הבית ספר," היא הביטה בי "היחידה מאיתנו." ניסיתי לא לצחוק בכול תחנת המשטרה , בסנטרל הארלם אין דבר כזה בית ספר . יש , אבל לא לומדים שם , רק באים , מראים נוכחות ועושים מה שרוצים . רוב הבנות רק הולכות להזדיין בשירותים של בית הספר והבנים פשוט מנסים למכור סחורה , אני מאלה שקונים את הסחורה או שיותר נכון מקבלים את הסחורה ומוכרים אותה בדרך הכי קלה בעולם . מבט תמים , חיוך זדוני ועיניי חתול מתוקות .מזל שלפחות לא הסתבכתי בפריצה לחנות בשדרה השלישית , אלוהים גדול אם מסתבכים עם הבעלים שם .
"כאילו יהיה אכפת לאמא שלי איפה אני נמצאת , בבית ספר , ברחוב או במוסד לקטינים . העיקר שאני חיה." או שגם זה לא יהיה אכפת לה , בכול מקרה היא מרוויחה כסף רק בשביל לשמור על
הדירה הקטנה עם השתי חדרים בלחץ ועל מחבוא הסמים שלה מאחורי הספה – מה שהיא חושבת שאני לא יודעת – אבל היא פשוט לא יודעת שיש לי גלאי סמים .
"תגידי תודה שיש לך אמא , את לא יודעת מה זה לחיות עם אבא מהמר ואלכוהליסט . למה את חוזרת שאני ישנה עם הולר?" נשמתי לרווחה והצעתי ללורן לקחת שאיפה מהסיגריה , היא כבר
התייאשה בלמצוא את הצד החיובי בחיים שלנו ולקחה את הג'וינט לידיה . אף אחד לא אמר שהוא חוקי אז למי אכפת .
"אסור לעשן בתחנת המשטרה!" צרח עלי אחד השוטרים ברגע שלקחתי לאצבעותיי את הסיגריה , לקחתי שאיפה וברגע שהוא רכן לפני בשביל להמשיך לצעוק עלי אבל אני רק שחררתי את כול העשן על פניו .
"אתה רוצה לדעת את מה אתה מעניין?" הרמתי את האצבע השלישית שלי מול פניו "תראה איזה אצבע יפה." לקחתי שאיפה אחרונה לפני שהוא הספיק לקחת ממני את הסיגריה ולמחוץ אותה תחת הרגל שלו , זה היה מראה עצוב מידי .
השוטר נעץ בי מבט והלך ואני המשכתי לנעוץ מבט באחד הגברים שעמד ונשען על השולחן של אחת הפקידות הטלפוניות , הוא הביט בי ואני בלעתי בעיניי את מראו . בשנות הארבעים שלו ,שיער אפור , שפם זעיר וחליפת עסקים שחורה , הוא הביט בי בשלווה ואני לא יכולתי לסבול את נעיצת העיניים שלו .
"מה?" אמרתי בגסות .
הוא התקרב אלי ורכן לפני , מגיש לי מפתח כסף לפתיחת האזיקים "היית רוצה ללמוד בבית הספר שלי?" הוא אמר ואני בהיתי בו כמו מטוטמת וחשבתי מה להגיד לו .
"איזה בית ספר?"שאלתי בסקרנות , אם נפתח בית ספר חדש בסנטרל הארלם זה עומד להיות חדשות טובות . כי הרבה מכאן רוצים להוציא תעודת בגרות ולעוף לעיר אחרת לאונברסיטה ולהוציא תואר , ללכת לעבוד ולהרוויח כסף . לברוח מהעבר .
"לויאל סקול , אפר אייסט סייד." פי נפער לרווחה , בית הספר הפרטי ..אפר איסט סייד ..הוא בוודאי צוחק עלי ?
"אתה עיוור או דפוק ? תסתכל מסביב , אני אפילו לא משלמת על בית הספר שלי בגלל שאין לי כסף . אתה חושב שיש לי ללכת ללמוד בבית ספר פרטי שבו כול אחד חושב שהוא יותר טוב מהשני ? הובכן מר מנהל יקר או מי שלא תהיה , תודה אבל לא תודה כי זאת נראת לי חוצפה לשאול בן אדם שגרם בשכונת עוני שהיא גם שכונת פשע אם הוא רוצה ללמוד ברובע הכי עשיר במנהטן !" אמרתי בעצבנות וזרקתי עליו את האזיקים שלי , נעמדת על רגליי וזורקת על ראשי את הקפווצון שנח על כתפיי.
הוא נעצר מיד וחסם אותי בעזרת זרועותיו "אני מצטער שפגעתי בך אבל לא התכוונתי , כול שנה אנחנו מעניקים מלגה וכסף בשביל להתחיל חיים חדשים לנוער שגרם בשכונות כאן. את משכת את עיניי ,לינה קרוס."
"אני לא צריכה את הרחמים שלך." נזפתי בו ויותר נכון נזפתי בעצמי כי לא האמנתי למה שאני שומעת , הוא רוצה לתת לי מלגה בשביל להירשם לבית ספר פרטי באפר איסט סייד ולתת לי כסף בשביל להתחיל שם את החיים החדשים שלי ? זה נשמע לי כמו חלום שאני עומדת להתעורר ממנו בכול דקה , ואם לומר את האמת , אני לא רוצה להתעורר .
"אלו לא רחמים , אלא חיפוש תלמידים שמתאימים לבית ספר שלי . מחר אני רוצה תשובה , איך אני יוכל להשיג אותך ?" הסתכלתי לאחור לכיוון לורן וראיתי איך העיניים שלה נועצות בי , נוצצות ומלאות קנאה . פתחתי את פי בשביל לומר משהו אבל סגרתי אותו מיד , אם הוא יכנס עם החליפה הזאת והמכונית שלו לשדרה שאני חיה בה הוא לא יחזור חי לבית ,או לא יחזור חי בכלל.
"בית הספר מקומי , כיתה יב1 ." אמרתי בגמגום .
הגבר הנהן וחייך לעברי , לאחר דקה הוא יצא מתחנת המשטרה ואלי התקרב שוטר עם התיק שלי ,והיה מופתע שאני מחזיקה במפתח והאזיקים שלו היו על הרצפה .