חיוך

היא התהלכה במרינה בצמוד לגדר המפרידה בינה לים הסוער, קיללה את עצמה על כך ששכחה את מעילה בביתה. הרוח נשבה ופיזרה את שיערה אשר התנופף לימינה. רעידות קלות של קור חלפו בגופה, והיא חיבקה את עצמה… מגבירה צעדיה… נדמה היה שהקור גובר. המים התנפצו בעוז בקיר האבנים שעליו נבנתה המדרכה האדומה שעליה הלכה, רסיסי מים שנגעו בעורה החשוף הרגישו כנעצים הנתקעים עמוק בתוכה. אלמלא לאישה לא הייתה מטרה, כבר מזמן נכנסה לבית הקפה הסמוך.
היא הביטה בפתק אשר הוציאה מכיסה, בו נכתב בכתב עדין ויפהפה, עם דיו אדומה:

לסידני היקרה,
אשמח אם תואילי בטובך לבוא לפיקניק שאני מארגן בשבת הקרובה בשעה 12:00 . אמתין לך מול מבנה מספר 106, בנמל העיר. אני אדאג לאוכל, רק תבואי :)
בברכה,
ארני, אהובך…

בשבוע האחרון קראה את המכתב כתריסר פעמים ביום. מרב הפעמים שאחזה בו, הוא הפך קמוט אך עדיין קריא. היא הביטה לימינה, אל אותו מקום ששערה התנופף אליו. היא הייתה קרובה. מבנה מספר 100…101…102…103…104..105… צעדיה היום מהירים וחפוזים. היא התאמצה לראותו, את המחזר שלה, שעמו ניהלה שיחות בצ'ט באתר ההיכרויות כשנה, אותו אחד שידעה עליו הכל, והוא עליה. היא לא פחדה שהוא מתחזה, הם נפגשו מספר פעמים, בדרך כלל בברים. היא אהבה אותו, הוא היה מושך.
הוא המתין לה, יושב על ספסל עץ מהודר בסמוך למקום שנקבע. הוא חייך אליה, והיא אליו. הוא חיבק אותה, והחמימות הנפלאה פשטה בכל גופה, כבר לא היה לה קר.
"מה דעתך שנטייל מעט לפני הפיקניק?" הוא אמר, והחיוכו גדל. "את רואה את קצה ההר? שם, על הצוק?" הוא הצביע על פסגת הר מעוגל אשר נחתך באמצע בצוק גבוה, ששיקף אל הים הפרוע, ההר כולו מלא בדשא ופרחים ססגוניים. הוא נישק אותה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הם היו על ההר, אכלו מן האוכל הרב. הרוח נשבה, הכל היה רומנטי, הם לא הפסיקו לחייך זה אל זו. הנשיקות הנועזות שהעבירו, החיבוקים הלוהטים, סינדי השתגעה עליו. הם עצרו, חייכו, וארני שלף דבר מה מכיסו. הבעת פני השתנתה, ללחץ, התרגשות וציפיה, אך עדיין, חיוכו לא נמס.
"התנאשי לי?" הוא קרע ברך. היא החלה לבכות, דמעות של אושר. רגשותיה געשו בתוכה היא שמחה, אך לא הייתה מוכנה לזה. היא פחדה, מה אם זה לא מספיק זמן להכיר בן אדם?
היא רצה אליו נשקה אותו נשיקה חטופה. היא לא הייתה מוכנה לזה. היא קפצה מהצוק. והוא אחריה.