חיוך עקום

הוא ישב מולי, ראשו מורכן ושערותיו השטניות המתולתלות מסתירות את פניו. הוא נאנח בייאוש והרים את ראשו סופסוף, מעביר יד בשערותיו ומבלגן אותן עוד יותר.
עכשיו הוא הסתכל ישירות בעיניי. במשך שניות ארוכות בהינו אחד על השניה בסוג של קרב מבטים בין העיניים הירוקות העמוקות והמהממות שלו ולבין העיניים האפורות והמשעממות שלי.
"את משגעת אותי " הוא מלמל לבסוף, קם ממקומו ומשאיר אותי לשבת על הרצפה לבד. עצמתי את עיניי בחוזקה, רוצה לצרוח עליו על כמה שהוא מתסכל אותי. כשפקחתי את עיניי שוב לקחתי נשימה ארוכה, מזכירה לעצמי שאין שום סיבה להוציא דברים מפרופורציה. הריח של חומרי הניקוי שבהם השתמשתי כדי להבריק את הבית היום השתלב עם הריח שנדף מהנר הרייחני שעמד על שולחן הקפה הקטן שעמד בפינה בסלון. שולחן הקפה הקטן והמזרן שלי היו הרהיטים היחדים בדירה הקטנה שלי- שלנו. עכשיו הוא עמד מולי, מחזיק בשני ספלים . הוא הושיט לי את אחד מהם מלמל "בלי חלב עם שתיים סוכר" תוך כדי.
הוא התיישב מולי שוב, שנינו שותקים, רק שותים מהקפה שהוא הכין.
"אני באמת לא מבין מה הבעיה שלך" הוא אמר לבסוף.
" קייסי אני-" התחלתי אבל הוא קטע אותי
"עזבתי, דון, כן. אבל חזרתי. זה מה שחשוב" הוא חזר על מה שאמר פעמים רבות מאז שהגיע לפה לפני כמעט שעתיים.
" אתה יכול לעזוב שוב" אמרתי. יכולתי לראות את עיניו נוצצות. האור היחיד בכל הדירה היה האור שהפיץ הנר בגלל שלהתקשר לחברת החשמל היה הדבר האחרון שעשיתי בתהליך המעבר לדירה הזו.
שנינו שתקנו במשך דקות ארוכות. נאנחתי וקמתי ממקומי, לוקחת את הספלים איתי ומניחה אותם בכיור. התחלתי לשטוף אותם כשהרגשתי ידיים על מותני. לא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך.
" את מכירה אותי" הוא מלמל לתוך אוזני "קשה לי עם רגשות. אבל אחרי שעזבתי היה לי המון זמן לחשוב." הוא סובב אותי כך שעמדתי מולו. האור המעומעם של הנרות בחרבי הדירה העיר את פניו בדרך שהחמיאה לו. רציתי להעביר את אצבעותי על הצלקת הקטנה מעל הגבה שלו. רציתי לבלגן את שערותיו ולסבך אותן באצבעותיי. רציתי לנשק את השפתיים המלאות שלו אבל לא עשיתי את כל נדברים האלו. במקום רק בהיתי בעיניו הירוקות העמוקות, דמעות זולגות מהעיניים שלי.
הוא נגיב את הדמעות באגודלו. "הבנתי המון דברים על עצמי, על אחרים ועל היחסים שלי עם אחרים. התגעגעתי רק לכמה. לך יותר למכולם." הוא נעצר ונאנח, משחק עם שערותי עכשיו. הוא עצם את עיניו לשניה, פקח אותן, נשף אוויר כאילו התכונן לריצת מרתון ואז מלמל "אני אוהב אותך".
דמעות המשיכו לרדת מעיניי, משמחה הפעם, כשמלמלתי בחזרה " אני אוהבת אותך" .
ואז ראיתי אותו. החיוך העקום שכל כך התגעגעתי עליו.