חיבוק קטן, אהבה גדולה- פרק 7

"אתה בסדר?" שאלה ליבי את אופיר כשיצאו מן המסעדה
"כן, כן…. בטח" אמר והסמיק.
"גם לי זה קרה…. כששני לקחה אותי פעם ראשונה למסעדת סושי"
"ואת עוד צוחקת עליי" גיחך אופיר -"הי! הייתי קטנה!" אמרה ליבי וצחקה.
"יש לך צחוק יפה" מלמל אופיר. -"מה אמרת?" שאלה ליבי -"מה? אה… כלום" אמר ומשך בכתפיו, "יש לי מקום נהדר להראות לך!" אמר -"מה?" שאלה ליבי -"בואי" אמר ומשך בידה.

***************************************************************************************************

"אפשר כבר?" שאלה ליבי בעיניים עצומות.
"עוד לא" חייך אופיר, "רק עוד כמה צעדים".
"נו?" שאלה ליבי וגיששה אחר ידו של אופיר שהובילה אותה.
"עכשיו" אמר אופיר והירפה את ידו מעיניה.
"וואו!" אמרה -"כן" אמר אופיר וחייך, "אני אוהב לבוא לכאן לפעמים".
לפניהם נגלתה העיר תל-אביב, זוהרת באורה המיוחד של האורות הנוצצים בלילה, לצד הים והטיילת.
"ממתי התחלת ללכת לפה?" שאלה ליבי. "בגיל 12 בערך…. הייתי עצבני בגלל חבר שלי. רצתי לבית של סבתא שלי שנמצא לא רחוק מכאן" אמר והצביע לכיוון שממנו באו, "וראיתי את ההר הזה. מזל שהיו כאן מדרגות" אמר ונשען על המעקה.
"כן… ממש יפה פה!" אמרה ליבי, "אפשר ממש לראות מפה את כל העיר!" היא צחקקה.
הפאלפון של ליבי רטט.
"אויי, זאת שני, רק רגע." אמרה וענתה- "הלו?" -"ליבי, איפה את?! אני מחפשת אותך בטירוף כל הערב!" -"אני לא יכולה עכשיו שנשן…. כן….. עוד מעט אני חוזרת. ביי!" סיימה ונתקה.
"את צריכה לחזור?" שאל אופיר, "אם זה היה תלוי בי, לא…. אבל שני נשמעה צווחנית מהרגיל…." גחכה ליבי.
"טוב, אז קדימה, אחרת כבר לא יהיו אוטובוסים" אמר אופיר ונטל את ידה של ליבי.
הם הלכו לאורך הכביש הסוען יד ביד.
"איך את מסתדרת כל השנים האלה לבד בהוסטל?" שאל אופיר.
"אתה יודע…. מסתדרים! קצת חברים, קצת מורים, הנהלה…. ובעיקר עצמך" אמרה ליבי וחייכה חצי חיוך.
"את לא היית רוצה בית משלך, עם משפחה משלך אף פעם?" שאל אופיר.
ליבי הפנתה את ראשה אליו. עיניה נצצו מדמעות. "אויי, סליחה, לא הייתי צריך להגיד את ז…" -"לא, זה בסדר" אמרה ליבי ומחתה את דמעותיה, "כן, הייתי רוצה. לחלק מן הילדים בהוסטל יש משפחות, והן כאן כי יש בעיות כלכלה או משהו נורא במשפחה…. לא שזה לא קל….." אמרה וחייכה חיוך מאולץ.
האוטובוס הגיע. "תנקב פעמיים בבקשה" אמר אופיר והגיש לנהג את הכרטיסייה, "אני אחזיר לך פעם אחרת" חייכה ליבי והתיישבה ליד אופיר באחד המושבים הפנוייםשבסוף האוטובוס.
"לא…." צחק אופיר, "זה בסדר!".
כשהגיעו להוסטל ירדו השניים מהאוטובוס.
"היה ממש כיף! סמוך עליי, שבחיים אני לא אשכח את הדייט הזה!" אמרה ליבי.
"למה? כי אני בחור שרמנטי דון ז'ואני??" שאל אופיר וחייך חיוך ג'נטלמני וקרץ לליבי, "האמת? רק בגלל הוואסבי שדחפת לפה שלך!" אמרה וצחקה בלי הפסקה. אופיר ניסה למחות. בסוף הצטרף לצחוק המתגלגל של ליבי.
"דיי, רעה אחת!" צחק אופיר ודחף קלות את ליבי. "סליחה?" צחקה ליבי והחזירה לו דחיפה, "כן!" צחק בקול רם יותר ודחף חזרה. "וואו!" צעקה ליבי ומעדה היא תפסה במפרק ידו של אופיר ושניהם התגלגלו על הגבעה שבחצר ההוסטל המואר בקושי.
אופיר צחק והזיז מפניה של ליבי קווצת שיער. הם צחקו.
"רד ממני!" צחקה ליבי. אופיר הסמיק ומיהר לקום.
הוא משך אליו את ליבי וליווה אותה לפתח ההוסטל.
"לילה טוב" הוא אמר, כששאריות צחוק מתגלגל בקולו.
"לילה!" קראה ליבי ונכנסה לחדרה, סוגרת אחריה את הדלת.
אופיר פנה לצאת, אך הדלת נפתחה בפתאומיות, "אויי רגע!" קראה אחריו ליבי, והדביקה ללחיו נשיקה עדניה.
"עכשיו אפשר להגיד לילה טוב!" אמרה וקרצה לו.
"כן… ביי" מלמל אופיר. ואדום כמו עגבניה, יצא לביתו.