חיבוק קטן, אהבה גדולה – פרק 5 (חלק ב')
"מה זה היה אמור להיות?" שאלה קארין בזעם.
"מה?" שאל אופיר והסמיק, אפילו יותר ממקודם.
"מה 'מה'? את יודע טוב מאוד על מה אני מדברת!" צעקה קארין.
"דיי! תפסיקי לעשות הצגות ליד כולם!"
"אל תגיד לי דיי!" סיננה קארין, "אתה הולך ובוגד בי עם… עם… ה… ס…מרטוט הזאת?!" שאלה קארין.
"את סתם היסטרית!" מחה אופיר.
"אני לא סתם היסטרית! אתה בוגד בי אופיר! למה?" שאלה. דמעו ניקוו בעיניה הירוקות.
"אני לא בו…" -"מה אין בי שיש בה?" שאלה.
"הר היא סתם עוד ילדה מסכנה מהרחוב! בלי בית בלי משפחה בלי חיים! ילדה מסכנה ש…" -"די כבר!" צעק אופיר וסינן, "את פשוט מגעילה אותי!".
"אני? אני לפחות לא בוגדת בך!" "אני לא בגדתי!" אמר שוב.
"אז מה אתה עשית אצלה היום? הא?, אין לך תשובה הגיונית מספיק כדי להוכיח לי שאתה…"
"כן! את יודעת מה? אם זה מה שאת חושבת, אז כן! אני אוהב אותה ורק אותה! בסדר? את פשוט נהיית רעה קארין! את רכלנית, צבועה, שקרנית ואנוכית!"
"סליחה?" שאלה קארין בטון של- 'מה אמרת לי עכשיו?'
"מה ששמעת!" אמר, הסתובב וחזר על עקבותיו.
"היי! אופיר! חכה לי! אופיר! בוא נדבר על זה כמו בני אדם!" צעקה מאחוריו קארין.
אופיר לא התייחס ונעלם בין הבניינים.
"ליבי! ליבי תפתחי לי בבקשה!" אמר ודפק על דלת חדרה בהוסטל.
"היא לא בחדר, היא ירדה למטה" אמר קול ישנוני.
בפתח הדלת השכנה מדה נערה, בערך בת גילה של ליבי, לבושה בפיג'מה סגולה עם שיער פרוע. נראה היה שהיא ממש ברגע זה התעוררה משינה.
"מי אתה?" שאלה הנערה.
"אה… אני אופיר" אמר.
"אה! אז אתה אופיר המפורסם!" אמרה ואופיר הרים גבה, "אני שני, אני חברה שלה, ליבי ספרה לי המון עליך" אמרה והושיטה את ידה. אופיר לחץ את ידה והיא חייכה חיוך ישנוני.
"אה, אז את שני מהבלוג?" שאל אופיר וחייך.
"כן כן… מה אתה צריך ממנה?" שאלה.
"אממ… סתם כלום…" -"היא אמרה לי שהיא יורדת למטה. תבדוק שם." אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה, כשנכנסה לחדר.
אופיר ירד במעלית ללובי ההוסטל.
"ליבי?" קרא, "אני חושבת שליבי באולם הספורט" אמרה ליאת, אחת האחראיות של ההוסטל. היא הקפיצה את אופיר. "או, סליחה שהבהלתי אותך, בטח ליבי מתרוצצת עכשיו בין החוגים שלה… היא ילדה כל כך פעילה… תבדוק באולם הספורט" אמרה ונכנסה למזכירות ההוסטל.
"תודה!" קרא אופיר ורץ לאולם הספורט.
"ליבי? ליייבייי?" קרא אופיר. האולם החזיר לו הד. הכל היה חשוך וריק.
אופיר הסתובב בחצר, בין הבניינים. אין סימן לליבי.
תגובות (0)