חיבוק קטן, אהבה גדולה – פרק 5 (חלק א')
"תודה אופיר, היה ממש כייף היום!" אמרה ליבי כשליווה אותה אופיר לחדרה.
"מה דעתך להפגש מחר? לקפה או משהו בקניון?" שאל אופיר.
ליבי הסמיקה מעט.
"לא, אני ממש מצטערת… יש לי מחר יום עמוס…. מחרתיים יש לי מבחן סוף מחצית ואני הבטחתי לעצמי שאני אחרוש עליו…. לפחות יום לפני! אני אהרוג את עצמי אם אני מקבלת פחות מ-80…." אמרה ופתחה את דלת החדר.
"או! אני לא רוצה שיקרה לך משהו…" חייך אופיר וליבי חייכה חזרה ונכנסה לשרותים.
אחרי פחות מחצי דקה חזרה והתיישבה על מיטתה כשבידיה מסיר איפור וקרמים שונים שנראו מעט משונים לאופיר.
"טוב… אז אני אבוא לאסוף אותך יום אחרי המבחן?" שאל לבסוף אופיר.
"אין בעיה!" אמרה "תביא לי רגע את הטלפון שלך" בקשה.
"למה?" שאל מסוקרן והוציא תוך כדי דיבור את הטלפון.
ליבי לקחה אותו מידו. היא לחצה על המקשים שצפצפו בקול המעצבן שלהם.
"הינה, כך!" אמרה אחרי כמה דקות ונתנה את הטלפון לאופיר חזרה.
אופיר לא שאל שאלות והכניס ישר את הטלפון לכיס מכנסיו.
"אז אמ… נתראה אחרי המבחן!" אמרה אופיר וקם לעבר בדלת.
"ושהיה לך בהצלחה!" אמר והתכוון לצאת לכיוון המסדרון.
הוא נעצר באופן פתאומי, כשהרגיש שמשהו חם כורך סביבו את ידיו. זו הייתה ליבי.
"באמת תודה לך אופירי…" אמרה ונתנה נשיקה ללחיו.
"בשביל זה אני כאן" צחק וחייך חיוך מתוק-מתוק.
הוא התכופף מעט כדי לנשוק לה על לחייה כששמע לפתע קול שהקפיץ אותו, וכמעט גרם לו לתת מכה באף של ליבי.
"אופיר? מה אתה עושה פה?!" שאל הקול.
'שיט….' חשב והסתובב, 'עוד פעם קארין!'
"נו אופיר? למה אתה פה?" שאלה בחיוך ערמומי ומופתע כאחד.
אופיר הסמיק.
"אה…. אה.. אנ אמ…" גמגם, "אני הזמנתי אותו לפה!" אמרה לפתע ליבי, שזיהתה את מבוכתו של אופיר והרפתה מחיבוקה.
היא התיישרה ומצאה שהתנוחה לא נעימה לה ולבסוף החליטה להשען על משקוף הדלת.
"למה?" שאלה קארין במבט של 'מה את לעלאזל עושה עם החבר שלי?!'
"עברתי יום קשה, ורציתי שמשהו ינחם אותי…." ליבי נאנחה…. 'פש… נראה ממש אמיתי' אופיר חייך במחשבותיו.
"אז למה אופירי שלי? מה? אין לך חברות בכל המקום הענק הזה?" שאלה קארין.
'איזה קרציה!….' חשבה ליבי ומהרה לומר "החברה שלי, שני, נסעה לטיול לשבוע באילת"
"מה? יש לה משפחה או משו?" שאלה.
"לא, אבל היא זכתה בהגרלה של ההוסטל!" כמעט צעקה עליה ליבי.
אופיר היה נדהם מרוחה הרגזנית של ליבי.
אפילו ביום שהכירו היא לא הייתה עצבנית כל כך… 'נו טוב! אפשר להבין אותה…' חשב, 'הרי אני סובל את קארין כבר יותר מדי זמן….' חשב וחייך. הוא לא שם לב שחייך באמת.
"מה מצחיק אותך אופיר?" שאלה קארין.
"מה? סתם כלום" כמעט נחנק.
"אוקי.." אמרה בטון של 'טוב, כמעט תפסתי אתכם, אבל בפעם הבאה לא תציחו להתחמק!'
"אופיר? אני צריכה טרמפ ביתה, אתה בא?" אמרה והלכה לכיוון המעלית.
אחרי שליבי וידעה שהיא מספיק רחוקה מהם אמרה בהקלה "איזה קרצייה! זו החברה שלך? נכון?" שאלה.
"אה-הא…" נאנח. "נו! אין פלא שאתה לא סובל אותה…" נאנחה.
"לא אמרתי שאני לא סו…" "טוב, ביי אופיר, נתראה בהזדמנות" אמרה וטרקה את דלת חדרה.
טריקה עדינה כזו. לא כמו של קארין כשהיא ואופיר רבים והיא 'מסלקת' אותו מחדרה.
הטריקה הקטנטנה הזו גרמה לו לחייך חיוך דבילי.
"נו אופיר? מה אתה עומד שם? אני חייבת לחזור הביתה!" קראה לו קארין.
"אני בא!, אני בא!" קרא חזרה.
"תמהר כבר!" קראה לעברו.
"איזה קרצייה!" מלמל והלך לכיוון המעלית.
תגובות (2)
איזה חמוד שליבי מגנה עליו חחח :) זה ממש מתוק תמשיכי =)
תמשיכי זה מקסים!!