חיבוק קטן, אהבה גדולה – פרק 2

אופיר דפק על דלת דירה מספר חמש.
מבפנים נשמע קול עדין: "מי זה?"
"אני המתנדב שלך!" קרא אופיר,
"אה! זו… זו טעות בחדר!" ענה הקול. אופיר גיחך. "את פותחת או לא?"
"לא!" הקול נשמע עכשיו יותר מאיים. 'נו באמת! למה אני תמיד נדפק?!' חשב בליבו אופיר.
"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב!" פתח "אני מתכוון לעשות את הפאקינג התנדבות הזאת רק כי אני חייב! זה רק בשביל הציון לליגת הכדורגל! זה ברור לך? אני מתכוון לעזור את כמה שאני חייב ולעוף מפה כמה שיותר מהר! אז אם את חושבת שאת יכולה לנפנף אותי ככה, ולגרום לי להיכשל במשימה הזאת, אז שיהיה ברור לך שאת טועה! כי אם אני מקבל ציון נמוך יותר משישים אני…" "תכנס!" אמרה הילדה כשפתחה את הדלת.
אופיר היסס מעט. "נו בוא כבר!" קראה. אופיר נכנס לחדר וסגר אחריו את הדלת. לפניו נגלה חדר, צבוע בצבע תכלת בהיר עם פוסטרים של רקדנים. על המיטה ישבה נערה, וכתבה משהו במחשב הנייד שלה.
על השידה שליד המיטה נצבו כמה ספרים עבי כרס ומנורה בצורת גלידה.
החדר היה מדליק בעיניו. לא כמו החדר של קארין או האחיות של החברים שלו- חדר ורוד עם תחרה תחרה תחרה ונצנצים בכל מקום.
הנערה לבשה מכנס טיטול בצבע שחור עם חולצה צמודה עם קישקוש כמו גרפיטי ונעלי ספורט שחורות ורודות.
היו לה עגילי חישוק גדולים ועגיל קטן נוצץ האף הסולד שלה. היא הייתה דקת גזרה עם שיער שחור מלא וארוך שהגיע עד המותניים.
"אתה מתכוון לעמוד כמו בול עץ שם עוד הרבה זמן?" שאלה הנערה וחייכה לעצמה חיוך קטן והביאה כיסא מחשב שניצב ליד שולחן העבודה שלה.
"אז… אממ… איך קוראים לך?" שאל אופיר. הנערה הסתכלה עליו ולא אמרה כלום. היא רק המשיכה לתקתק במחשב שלה.
"אז איך אמרת שקוראים לך?" שאל שוב אופיר.
"ליבי…" סיננה בשקט הנערה.
"ליבי?" חזר אחריה אופיר. "זה שם יפה!" אמר.
"כן…" אמרה ליבי, "אבא שלי קרא לי בשם הזה על שם אמא שלי." "לאמא שלך קוראים ליבי?" שאל אופיר.
"לא… ליבונת…. קוראים לי ליבונת… אבל אף פעם לא סבלתי את השם הזה…. אז כולם קוראים לי ליבי" אמרה והמשיכה לתקתק במחשב נייד שלה.
"טוב… לי קוראים אופיר." אמר אופיר. "שלום" אמרה ליבי והושיטה את ידה. אופיר לחץ את ידה והמשיך להסתכל על החדר.
בין תיקתוק ותקתוק שמה ליבי לב שהוא מתבונן בעיון בחדרה.
"מוצא חן בעינייך העיצוב?" שאלה בחיוך. "האמת כן. זה לא כמו החדר של החברה שלי, או האחיות של החברים שלי…" אמר אופיר. "אצלן הכל ורוד ורוד ורוד! עם תחרה ונצנצים" אופיר אמר וליבי גלגלה עיניים.
"אני רואה שאת לא טיפוס ממש חברתי" אמרה אופיר. "כן? למה?" שאלה ליבי.
אופיר צחקק, "כי אני כאן כבר בערך עשר דקות ולא ממש סיפרת על עצמך" אמר אופיר…
"מה עוד יש לי לספר? קוראים לי ליבי על שם אמא שלי וזה, זה הכל!" אמרה ליבי וחזרה לתקתק.
"טוב… רגע, סיפרת שאבא שלך קרא לך ליבי נכון? אז למה את כאן ולא עם אבא שלך?" שאל אופיר.
ליבי כתגובה הרימה את ראשה לעברו מיד, במהירות. עינייה גדלו ונצצו. נראה על פניה שהיא מתאמצת לא לבכות. היא סגרה את המחשב, הניחה אותו לצידה ונכנסה לחדרון קטן, שכנראה היה השירותים.
"מה אמרתי?" שאל אופיר. "כלום!" צעקה ליבי מהחדר השני. היא יצאה בעודה מקנחת את אפה ושאלה: "אתה יכול ללכת מכאן בבקשה? ולא לחזור לכאן יותר?" "מה?" שאל אופיר מופתע, "מה ששמעת! תצא בבקשה!" אמרה שוב ליבי, הפעם הרימה טיפה את קולה.
אופיר לא זז מילימטר.
"אתה רוצה שאני אתקשר לאורית? מה לא ברור לך?" אמרה-שאלה ליבי. הפעם ממש הרימה את קלה.
"אני רק רוצה לדעת מה אמרתי שאת ככה פתאום!" אמר בתוקפנות אופיר.
ליבי התקרבה אליו צמוד צמוד ומשכה בשרוולו. "אתה לא תעז לצעוק עליי! בחיים! שמעת?"
"ואי ואי ואי, עם איזה ערסית הסתכבתי…" אמרה אופיר ולקח את תיקו, מתכונן לצאת החוצה.
"איך קראת לי?" שאלה ליבי.
"מה ששמעת!" חיקה אותה אופיר ופתח את הדלת.
ליבי צנחה על מיטתה ופצה בבכי.
אופיר הסתובב אחורנית בחשש.
'מה יש לה עכשיו? מה היא לא נורמאלית בראש??' שאל אופיר את עצמו. לבסוף התקרב אליה והניח את ידו על כתפה.
"את בסדר ליבי?" שאל.
"לא!" נאנחה. "'מה עושים עכשיו?' תהה אופיר. "אממ… את רוצה לדבר על זה?" שאל לבסוף אופיר.
"לא!" מהרה להשיב. "בעצם… כן…" נאנחה. אופיר התישב על כיסא המחשב.
"מה קרה?" שאל.
ליבי משכה באפה ופתחה: "אמא שלי מתה בלידה… היא אבדה הרבה דם בלידה. ככה לפחות סיפרו לי…
אבא שלי, אהב אותי מאוד. אבל הוא לא יכל לגדל אותי לבד, ולהתגבר על מות אמי.
הוא הביא אותי לכאן. אורית אמרה שהוא נסע לארצות הברית. שהוא מצא שם עבודה ומשפחה חדשה.
אבל רק אני יודעת את האמת.
הוא השאיר לי מכתב שהכניס לתוך הראש של הבובה שלי." חייכה ליבי והוציאה בובת ארנב מרוטה בלי עין ובלי אף שהראש מוטה קדימה. היא סובבה את הבובה ולפניו נגלה פתח. היא המשיכה בסיפורה:
"הוא השאיר לי מכתב שבו סיפר על מות אמי ועל בואי לכאן. אתה יכול תאר לעצמך? ילדה בת פחות מחמישה חודשים ללא משפחה באה לכאן וגודלת כאן לבד? שהמטפלים והמטפלות והילדים כאן הם משפחתה היחידה?" אופיר הנהן בעצב ואז אמר: "רגע, אמרת שהוא חי בארצות הברית. את לא יכולה לבקר אותו?"
"לא…" מחתה בידה ליבי, "במכתב הוא כתב שהוא אומר שהוא נוסע לארצות הברית עקב עבודה חדשה ויהיה לו קשה לגדל את הילדה לבדו כי הוא יחזור מאוחר בלילות. אבל בעצם הוא התאבד. זהו. אין לי משפחה. ו… כשהזכרת את זה זה עשה לי רע…" סיימה ליבי והחלה לבכות שוב…
"דיי דיי, זה כבר מאחורייך" ניסה לעודד אותה אופיר.
"איך אתה יכול להתמודד בלי חיבוק של אמא? או של אבא? או של אח גדול? אפילו בן דוד! לי אין אף אחד שיחבק אותי!" בכתה ליבי.
"מה, אף אחד לא חיבק אותך אף פעם?" שאל מופתע אופיר, וליבי רק הנהנה.
"אויי…" נאנח אופיר, "את רוצה אולי חיבוק?" שאל ופתח את ידיו, ליבי צחקה צחוק מתגלגל וחמוד. "לא לא, אני בסדר, לא תודה." וצחקה שוב. הצחוק התגבר על דמעותיה, ואופיר נסחף לצחוק.
"אהה…" נאנחה לבסוף ליבי, וחזרה לתקתק במחשב.
"מה, מה את כותבת שם?" שאל אופיר וניסה להציץ. "סתם… בלוג…"
"בלוג?" שאל מופתע אופיר, "איך קוראים לו?" "למה?" שאלה ליבי בחיוך ערמומי.
"סתם…" השיב במהרה.
"טוב טוב… קוראים לו: 'ליבי.קום' "
"ליבי.קום??? מזה השם הזה?" שאל אופיר, "לא יודעת…" אמרה ליבי, "חברה שלי, מדירה שמונה פתחה לי את הבלוג. היא המציאה את השם הזוועתי הזה…" אמרה.
השעון של ליבי צלצל.
"טוב, יש לי חוג אירובי." אמרה והלכה לכיוון הדלת.
אופיר לא קם.
"אופיר? אתה רוצה לחכות לי כאן?" שאלה בחיוך
"מה? אה? זהו?" שאל, "טוב… אני אבוא מחר?" שאל "תבוא מתי שרק תרצה! במילא אין לי שום דבר מעניין לעשות פה…." אמרה ליבי בחיוך.
אופיר לקח את תיקו ופתח את הדלת.
שניה לפני שליבי נעלמה מאחורי המסדרון קרא: "ליבי!" "מה?" שאלה. "חכי רגע" אופיר רץ אליה וחיבק אותה.
"רק רציתי שתדעי שאם את צריכה משהו, אני פה.." אמר. ליבי חיבקה אותו בחזרה.
"אין בעיה!".
החיבוק נמשך. ונמשך. ונמשך….
"אממ.. אופיר, אני פשוט… צריכה.. ללכת אם רק אפשר להשתחרר.." אמרה ליבי, בעודה חנוקה בחיבוקו החם של אופיר.
"אהה.. כן!" מיהר לומר והוריד את ידיו. ליבי צחקה. "טוב ביי!" ונעלמה מאחורי המסדרון.
"ביי…" נאנח אופיר.
'חמודה, העקשנית הזו…' חייך לעצמו. ואז נזכר. קארין!