חיבוק קטן, אהבה גדולה – פרק 1

"מה?!" שאל אופיר
"המשימה תיתן לכם את הציון הסופי בתעודה" אמרה רחל, המורה לכישוריי חיים
"מה אנחנו צופים? מה להתנדב?" שאל שוב אופיר
"אה… אופיר אם זה לא מתאים לך, אתה פשוט תצטרך לוותר על הציון בתעודה! ואם זכרוני אינו טועה, התעודה שלך באמת צריכה את הציון הזה!" אמרה המורה וצחקוקים נשמעו ברחבי הכיתה.
אופיר ניענע את ראשו בחוסר רצון.
הצלצול קטע את צחקוקי התלמידים, וכל מה שאופיר רצה היה להגיע הביתה ולהבקיע כמה גולים.
"אופיר! אופירוש חכה רגע מאמי!" קראה מאחוריו קארין. קארין הייתה ילדה תמירה וחטובה, בעלת שיער חלק ארוך שתמיד אסוף בקוקו גבוה בצבע שטני. עינייה היו תכולות כים ועורה צח כשלג.
"חכה רגע מאמי" אמרה לו ונישקה אותו נשיקה חטופה, הוא החזיר לה נשיקה, "מה רצית?" שאל
"למה אתה לא רוצה להתנדב?" שאלה אותו קארין, מביטה בו בעינייה הגדולות והתכולות שלה.
"אני לא רוצה לשרוף את הזמן שלי על זה כשאני יכול להתכונן לליגת הכדורגל!" אמר ובעט בכדור שפגע בקיר וחזר עליו.
"איך תתקבל בלי הציונים?" אמרה בהתחכמות קארין ונשקה ללחיו.
"אני לא מתכוון לבזבז את הזמן שלי על ילדים עזובים שגדלים כמו חיות שאי אפשר להשתלט עליהם או על ילדים חולים שאני לא מכיר או מה שזה לא יהיה!" רטן אופיר.
"זה ממש חשוב!" עודדה אותו קארין. "אתה יודע מה? תחשוב על זה! אם תחשוב בחיוב אני אתנדב איתך!"
"ותנטשי את נוגה ולירי המסכנות לטובתי?" שאל בקול מתחכם
"כן!" אמרה, נשקה ללחיו והצטרפה ללירי ולנוגה חברותיה.
"אמא! אני בבית!" צעק אופיר והשתטח על הספה.
"מה זה?" שאלה אמו, "מה… תוריד נעליים, תחליף לבגד בית, מה אתה פרזיט?"
אמא אני במילא הולך ל.."
"מה הולך? הבטחת לי לסדר את החדר שלך! מה אתה ילד רחוב?" שאלה אמו.
"לא אבל…"
"ששש!… שום אבל! לך לסדר חדר ואז נראה.." אמרה והמשיכה בנקיון הבית.
אמא של אופיר- לאה, הייתה אישה מסודרת. היה לה סדר יום קבוע שאם היה משתבש… אויי ואבוי למי ששיבש לה אותו!
היא הייתה קמה בבוקר, מעירה את הילדים ויוצאת לעבודה. חוזרת מוקדם כדי להתחיל לבשל לצהרים ולערב ומתחילה בנקיון. יוצאת לסידורים ולקניות ובערב היתה צונחת מול הטלויזיה והייתה רואה את התכנית האהובה עליה- אופרת סבון קלאסית. מהסוג שאופיר ואחיו- איתי, היו מקניטים.
אופיר. עם בוודאי אינכם מכירים אותו, הייתם יכולים לחשוב שהוא דוגמן!
הוא ילד יפהפה וגבוה, עם שיער קצר וחום ובעל עיניים ירוקות חומות עם חיוך כובש.
אך אין הוא כלל וכלל משקיע בטיפוח! התחביב העיקרי שלו הוא כדורגל! הוא יכול במשך שעות לשחק כדורגל ולהבקיע שערים בזה אחר זה.
בבית הספר אינו משקיע, ומעדיף (מלבד כדורגל) להפגש עם חברים. במיוחד עם הראל חברו הטוב ועם קארין (שאותה כבר הכרתם).
**אס.אם.אס מקארין**
'אופירי, קיבלתי מרחל את הכתובת של הבית מחסה להתנדבות. אתה בא? נפגש אצלי! אוהבת אותך!'
"או או…" אמר אופיר
"אמא!" צעק וירד במדרגות, "אמא קיבלתי עבודת התנדבות בבית מחסה ואני צריך לזו…"
"א-תה לא הו-לך ל-שום מ-קום!" אמרה לאה
"אבל אמא…" נאנח אופיר "זה מביצפר!!! אני לא אקבל ציון!"
"מה אמרת?" שאלה מיד לאה "שאני לא אקבל ציון אם אני לא אלך!"
"אז למה אתה מחכה?!" שאלה לאה ודחפה אותו לכיוון הדלת
"תודה אמא, ביי.." אמר אופיר מנסה לנשק את אימו אך היא רק דוחפת אותו החוצה וסוגרת את הדלת.
"יש!" אמר אופיר בשקט והתקשר לקארין
"הלו מאמי אתה בדרך?" שאלה קארין
"כן, הצלחתי לחמוק מאמא שלי, לשם שינויי…" אמר וגלגל את עיניו.
קארין צחקה "אה… אמא שלך זה משהו!" אמרה, ואופיר צחק.
"טוב, אז איפה אמרת שהמקום הזה?" שאל
"הוא ברחוב ז'בוטינסקי פינת הנשיא" אמרה קארין "מספר… אה… אה! מספר 12!"
"יופי…" סינן אופיר "זה מה שאני צריך! אם יבואו מהליגה?" שאל
"אז תלך לליגה!" אמרה בקול נעלב…
"טוב מאמי, אל תכעסי… אני כמעט הגעתי אלייך…." אמר
"הנה אני רואה אותך!" אמרה קארין וניתקה.
היא רצה לעברו ונישקה אותו על הלחי. הוא חיבק אותה והלכו יד ביד לכיוון האוטובוס.
אחרי נסיעה של חמש-שבע דקות אמרה קארין:
"כן! הנה זה! אתה רואה?" אמרה וצביעה לכיוון בניין רב קומות (יחסית). הבניין נראה מטופח למדי, לא כמו בסרטים. הוא היה מסוייד וצבוע בצבע שמנת, עם עצים בחצר וחנייה רחבה.
ככל שהתקרבו לשער הבחינו בשלט: 'הוסטל בן יצחק- פנימייה לילדים עזובים'
הם נכנסו בשער ושמעו "אורית אורית! משהו נכנס להוסטל!"
אופיר הסתכל מסביבו במבוכה. על הילדים המציצים מן החלון, על המטפלות החייכניות שעוזרות.
הם נכנסו ללובי ההוסטל. על הספות וכורסאות הנוח לילדים ישבו ילדים קטנים בערך בני 8-10 וצפו בתוכניות טלויזיה לילדים. חלק מהם האזינו לשירים בנגני MP, וחלק ציירו.
"היי, ילד" נגשה קארין לאחד הילדים, "אתה יודע איפה האחראית שלכם?" "כן!" אמר הילד "תפנו כאן ימינה ותמשיכו עד שתראו שלט 'אורית לוי, מהלת ההוסטל' "
"תודה" אמרה קארין וליטפה את פני הילד. הוא חייך וחזר במהרה לחבורת הילדים המציירים.
אופיר וקארין הלכו במהירות לעבר חדר המנהלת.
"רחל אמרה לי לגשת למנהלת ולומר לה על המשימה" הסבירה קארין.
אופיר דפק על הדלת ומתוך החדר נשמע קול של אישה "כן?" אופיר פתח את הדלת לאט וקארין נכנסה פנימה ראשונה וגררה אחריה את אופיר.
"הו שלום! כיצד אוכל לעזור לכם?" שאלה המנהלת.
"שלום! אני קארין וזה אופיר" אמרה קארין "ואנחנו מבית הספר יצחק-רבין, אנחנו באנו להתנדב פה מטעם בית הספר" הסבירה.
"הא, כן!" אמרה המנהלת ומהרה ללחוץ את ידיהם "לא הצגתי את עצמי, שלום אני אורית לוי, אני המנהלת של המקום! דיברה איתי המנהלת שלכם, גברת נורית מזרחי, נכון?" שאלה, וקארין ואופיר הנהנו "היא באמת אמרה לי שצריכים לבוא לכאן מתנדבים." אמרה "בואו איתי, אני אערוך לכם סיור".
היא פתחה את הדלת ויצאה. הייתה לה הליכה מהירה וזקופה. היא לבשה מכנסיי טייץ' ארוך עם חולצה קצרה של מיקי מאוס. היא אספה את שערה השחור בקליפס שקצוות שיער יצאו ממנו.
היא נכנסה לחדר שמזכיר בצורתו מאוד חדר מורים בבית ספר.
"תכירו, אופיר, קארין, אלה הצוות החינוכי שלנו כאן, אלה, קובי, נטלי, שירה, דוד, יוסף, רובי, ליאורה וליאת."
"היי" "שלום!" אמרו אופיר וקארין ולחצו את ידיהם של הצוות.
"בואו איתי בבקשה" אמרה אורית והמשיכה בסיור.
"כבר הסבירו לכם מה עושים במקומות ההתנדבות השונים?" שאלה.
אופיר וקארין נענעו את ראשיהם לסימן 'לא'.
"טוב, אז ככה, כל מתנדב מקבל ילד אחד, שלו יעזור במשך התקופה הקרובה עד לסיום השנה".
"ומה בדיוק עושים עם הילדים?" שאל אופיר שבמשך כל הפגישה הזו לא פתח את פיו.
"עוזרים להם בשיעורי הבית שהם מקבלים, משחקים איתם, מציירים איתם, בקיצור, תעשו איתם כמה כייף שרק תוכלו! אתם יכולים להעלות רעיונות לימי גיבוש וכו'…"
"אוקיי…" אמרה קארין "ומי בוחר לי את הילד שאני אעזור לו? אני או הילד?"
"לא לא לא…" חייכה אורית, "יש לנו רשימות מסודרות. כל ילד שבא אנחנו פותחים לו תיק. כמו תעודת זהות כזו שעושים לילדים בגן? מן כזה דבר" אמרה וקארין רק הנהנה, "ורושמים שם גם לאיזה ילדים אין או יש כרגע מתנדב אישי. למי שאין אנחנו מצמידים לו לפי אופי או לפני דברים שאו אוהב או נושאי שיחה וכו' וכו'…" אמרה אורית וחיוכה לא פג. כנראה שלא פג אף פעם!
"טוב, אחריי!" אמרה אורית והובילה אותם לחצר המשחקים "כאן חצר המשחקים, דלת ראשונה מימין- ג'ימבורי, דלת שנייה מימין- חדר משחקי קופסא וספרייה, והחדר האחרון- חדר אחות." אמרה בעודה מצביעה וממשיכה הלאה.
"כאן חדרי הכיתות. דלת ראשונה כיתה א', דלת שנייה כיתה ב', שלישית ג' וכן הלאה וכן הלאה.
קומה ראשונה יסודי, שנייה חטיבת ביניים ושלישית תיכון, ומסביב גן הילדים. וכמובן לידו הפעוטון."
אמרה בעודה ממשיכה להצביע.
"טוב! יש עוד משהו?" שאלה קארין
"אממ…. חדרי כיתות, משחקיות, משרד, אה כן! בואו אחריי!" אמרה והלכה חזרה למשרדה.
היא התיישבה מול מחשבה והקלידה מספר דקות.
"כן! אז ככה, נפתח לך תיקיית מתנדב: שם?" "קארין" "קא…רי…ן…, גיל?" "שש עשרה" "מסגרת?" "בית ספר תיכון- יצחק רבין" "מספר טלפון נייד?" "0508794730" "יפה!" אמרה אורית לבסוף.
"את תעזרי לנדב. הוא בן 10 וגר בקומה שנייה, חדר 6 בבניין 2 זה הבניין שצמוד לחדרי המשחקים, תוכלי לגשת אליו עכשיו ולהכיר" "אוקיי" אמרה קארין בשמחה, "ביי" אמרה לאופיר ויצאה.
"ותורך אדוני…" אמרה אורית ופתחה לו תקייה…
"אמממ…. יש לי משימה עבורך… יש מישהי, לא קלה! שהרבה מתנדבים פרשו כשניסו לעזור לה… קוראים לה ליבי, היא מתגוררת בבניין 2, קומה רביעית דירה מספר 5. אתה חושב שתוכל להתמודד איתה?" אמרה אורית במבט מתוחכם.
"אהה…." היסס אופיר, "עד כמה המצב קשה?" "9 בסולם 10" אמרה אורית וחייכה את החיוך שלה.
"אני אשתדל…" אמר לבסוף אופיר וחייך חיוך שקורא 'הציילוווו!!!'