חיבוק הבלים

בדם ויזע, נטעתי עצים,
צמחו הם גבוה אל- על,
מן הקרקע צמחתי , הכתי שורשים,
באדמת הבזלת, של שביל מעוקל.

על אושרי כך צפיתי, מענפיו האיתנים,
לא היווה כל סיכון וחשש,
בחמלה וברוך של עליו הרעננים,
התרפקתי כמטען מחודש.

והינה שתי גבירות, על השביל מטיילות,
מבטן כמגדנות ותופינים.
את ידיהן מושיטות, חיוכן מחייכות,
הדרת ליבן כמחרוזת פנינים.

בקסמיהן נשבתי מתבונתן התפכחתי,
לכל אשר על ליבי הענקתי חירות.
בחמדת אישיותן במכי יד התאהבתי,
בחיבוקן שקעתי בטהרת חמימות.

בכל יום בשבוע בהצטלבות מבטינו,
לכך חיכיתי בכל מעודי,
לדבר ולשתף, לאהוב עד כלות,
ולתת בידיהן את כל אמוני.

והינה בוא הקייץ מבשר את הקץ,
לאושרי הכה רב בחיי.
צלילי ניגון אחרונים, לעת רדת המסך,
נהר דמעות זולג בעייני.

שבועות שבועות, לאהבה אין תרופה,
שביכולתה מצפוני לרפא.
חרף עמוק בליבי ניתנה הבטחה,
על פצעי נפשי עצבות הוא כופה.

חודשיים עברו, כסיוט מתמשך,
גן העדן רחוק מתמיד,
כשני מטרים בלבד מפרידים בין השניים,
אך פצעי ממשיכים להגליד.

חיוכים וחיבוקים מתפזרים פה ושם,
כל אסמס הינו עולם ומלואו.
כנגד כל סיכוי, הקשר ממשיך,
ואושרי כקצוות ההר, שרוי בשיאו.

תוהו בבואו, עיוורון מעורפל,
הבל הבלים הכל הבל,
זהו סיפור על מצפון שמהפסגה נפל,
כאפר התפוגג,
ומרחוק מהדהד עדיין,
ניגון הנבל.