-חטופות- פרק שני

אני מתעוררת במקום קטן וצפוף, פי סתום בבד וידיי כפותות מאחורי גבי. לפי הרעשים החזקים ותנועות ההיטלטלות אני מבינה שאני בתא מטען של מכונית. הראש שלי כואב, ואני יכולה לשמוע בתוכו הלמות. הגרון שלי יבש והשרירים שלי תפוסים. אני לא יודעת כמה זמן עובר כשאני שוכבת ככה, אבל בסופו של דבר אני נכנעת ונותנת לדמעות לפרוץ.
————–
הרופא החדש יוצא אל חדר ההמתנה. "אני מבין שאתם הזוג קלארק" הוא פונה אל זוג שיושב שם. "כן" עונה הגבר ומתחיל להתרומם. הרופא מבחין שמתחת לעיניו יש שקיות, שערו הכהה פרוע ונראה שלא ישן ימים. "לא, אין צורך" אומר הרופא ומזיז את ידו בתנועת ביטול. הגבר מתיישב בחזרה. "אז… מה עם איתמר?" שואלת האישה, שלא נראית במצב טוב יותר מאשר הגבר. "אני מצטער…" מתחיל הרופא לומר, והאישה פורצת בבכי. "הוא לא מת" הוא ממהר להוסיף, מבחין בהקלה שמופיעה בפניהם, "אבל… מה שקרה לו חמור מאוד. יש לו שבר בצד הגולגולת, ונקרע לו עורק ה – MMA. במצבו, הוא כנראה שכב שם כמה שעות ואיבד הרבה מאוד דם. הצלחנו לייצב אותו, אבל לצערי… לצערי הוא נמצא כעת בתרדמת. אי אפשר לדעת עוד כמה זמן הוא יתעורר, אם בכלל… אני מצטער" הוא אומר שוב, מביט בפניהם השבורים של הזוג, שאוחזים אחד בשני ובוכים. החלק הכי קשה ברפואה הוא ההודעה לבני המשפחה. הוא נאנח חרישית ופונה בחזרה אל המחלקה.
————–
המכונית נעצרת, הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת צעדים. המכסה של תא המטען נפתח ואור שמש מסנוור אותי. האדם עם החתכים על הפנים תופס את ידיי בגסות ומושך אותי אל מחוץ לאוטו. אני יוצאת אל נוף מדברי וחם. הוא מוציא לי את הבד מהפה אבל לא משחרר לי את הידיים. השרירים שלי תפוסים, לאחר כל הזמן שישבתי מכופפת בתא המטען, וקשה לי ללכת. "לאן אתה לוקח אותי?" אני מנסה לשאול, אבל קולי אינו שלי – רק חרחורים יוצאים מגרוני הדואב. האיש מתעלם וממשיך ללכת, דוחף אותי לפניו.
אנחנו נכנסים לבית קטן ונטוש, והוא זורק אותי אל תוך אחד החדרים. הוא נועל את הדלת והולך לחדר אחר. אני מחכה, לא יודעת מה לעשות, וכעבור כמה דקות הוא חוזר עם כוס. "תשתי" הוא אומר, מושיט לי את הכוס. אני לא מספיקה לחשוב האם זה יכול להיות רעל, פשוט גומעת את הנוזל המעופש בשקיקה, אפילו שכל לגימה מכאיבה לגרוני. אני מסיימת לשתות ומניחה את הכוס. "עכשיו כשסיימת…" הוא אומר, קולו מעביר בי צמרמורת, "הגיע תורי…" הוא מוציא סכין מאחורי הגב. אני נלחצת, מנסה להידחק כמה שיותר אל הקיר, רגליי בועטות ברצפה, אבל אין לי לאן לברוח. הוא לוקח את הסכין ומעביר אותה על ידי. אני נאנקת מהכאב שעובר בידי, ודם פורץ דרך החתך. חיוך עולה על פניו, פניו של הפסיכופט. הוא מתקרב ואני יכולה להרגיש את הבל פיו החם על פניי. "כמה שאת יפה…" הוא אומר, מלטף את לחיי והתנועה מעבירה בי חלחלה. הוא תופס בשערי ומצמיד את שפתיו לשפתיי. לשונו נדחקת אל פי, ואני מנסה להתנגד, צועקת, נושכת את שפתיו, אבל זה לא עוזר. הוא מוריד את בגדיי ואני מאבדת כל תקווה, כאב מטלטל עובר בי, ומשהו בתוכי נשבר. מחשבותיי מתנתקות מגופי ואני שוכבת שם חסרת אונים, מתפללת שזה יסתיים.