-חטופות- פרק שלישי

אני שקועה בקהות חושים, לא מבחינה מתי אני חולמת ומתי ערה, חוץ מברגעים בהם הוא מגיע… ידיי מלאות צלקות וחתכים, הרצפה מלאה בדם ואני לא יכולה לקבוע כמה זמן עבר מאז הגעתי לכאן. לפעמים הדלת נפתחת ומונח שם אוכל, ואני בקושי אוכלת, חסרת תיאבון וחסרת תקווה. לא מאפשרים לי ללכת לשירותים, אני משתמשת בסיר שנמצא בקצה החדר. לפעמים אני רואה את איתמר, שוכב על הסדין הבהיר שנצבע באדום, ואני נמצאת מאחורי זכוכית קשה, ללא יכולת להגיע אליו ולעזור לו. אני צועקת אליו שוב ושוב, אבל הוא לא מגיב… הוא רק שוכב שם, לא זז.
הדלת נפתחת והאדם המצולק מגיע. אין בידיו אוכל, רק סכין… הוא מתקרב אליי, ואני לא מנסה להתחמק, כמעט מושיטה לו את ידיי, רק שיגמור עם זה כבר… שוב הוא חותך אותי, וכעבור כמה שניות בגדיי כבר לא עליי… הוא גורר אותי לסדין שמשמש כמיטתי, וכשהוא מגיע, לצרכים אחרים… הוא מנשק את גופי, ושוב אני מרפה, שוב אני נכנעת…
————–
הצפצופים מתחילים לעלות בקצב במהירות. רופאים לבושי חלוקים לבנים נכנסים לחדר ויוצאים ממנו, ובני הזוג קלארק מתבקשים לצאת. הם מסתכלים מבחוץ עד שהווילון של החלון הגדול נסגר. בסופו של דבר הם מתיישבים מחוץ לחדר, מנסים לשאול את האחיות שעוברות במסדרון מה קורה, אבל הן לא מתייחסות אליהם או מביטות בהתנצלות ועוזבות את המקום בהליכה מהירה. הם מחכים כך קרוב לשעה, עד שבסופו של דבר יוצא אחד הרופאים. הם קמים לקראתו.
"קרה נס" אומר הרופא בחיוך. "היו בעיות, אבל הוא התעורר. הוא עדיין מנומנם מאוד כרגע, בעיקר מהתרופות, אבל בעוד יום יומיים תוכלו לדבר איתו" פניהם של בני הזוג קלארק מוארים מהקלה ושמחה. "מתי נוכל לראות אותו?" שואלת האישה, דיאן. "בקרוב," עונה הרופא, "אבל כרגע הוא נח וחשוב מאוד לא להפריע לו, הוא צריך להתאושש. תוכלו להכנס עוד כמה שעות" פני הזוג מתמלאים בהכרת תודה והם מודים לרופא. "זה לא אני," הוא אומר, מבטל את דבריהם בנפנוף יד, "זה הילד. הוא אמיץ מאוד, ונראה שהוא רוצה לחיות" הוא עוזב אותם בוכים, הפעם דמעות של הקלה, ונכנס בחזרה אל החדר.
הנער, איתמר, הוא מזכיר לעצמו, שוכב שם, מחובר לצינורות. כמה חבל שההורים שלו צריכים לראות אותו ככה. הוא מסתכל על איתמר, בודק את סימניו החיוניים ומוצא שהם תקינים. הוא מסתכל בפניו של הנער ברחמים, ופתאום עיניו מרפרפות ונפתחות. הרופא מתבונן בו בתדהמה, עד לפני כמה שעות בכלל לא היה בטוח שיחזור לתפקד, ועכשיו הוא פותח את עיניו. "איתמר?" הוא שואל בשקט. איתמר ממלמל משהו והרופא מניח שהוא רוצה מים. הוא לוקח את הכוס שליד מיטתו ומשקה אותו. "דניאל…" הוא ממלמל שוב, הפעם ברור יותר, ושוב שוקע בשינה. מוזר… חושב הרופא. מעניין מי זאת דניאל.
הוא יוצא אל המסדרון ופונה אל הוריו של איתמר, תומאס ודיאן קלארק. "סלחו לי…" הם מביטים בו, "כן?" שואל תומאס. "מי זאת דניאל?" שואל הרופא. תומאס ודיאן מתבוננים אחד בשני בפליאה. "דניאל? דניאל דהן? היא… היא הייתה החברה שלו, ובאותו לילה שהוא הגיע לכאן… היא נחטפה" עונה דיאן, הבעה של עצב עולה על פניה. "ילדה נפלאה כל כך… אתה יודע, השוטרים רצו לתחקר את איתמר כדי שיעזור לזהות את החוטף, אבל הוא… מאיפה אתה יודע את השם שלה?" היא מתבוננת ברופא בציפייה. "תומאס… הוא הזכיר אותה. הוא התעורר לכמה שניות ואמר את שמה, ולאחר מכן חזר לישון… תודה רבה, ואתם יכולים להכנס לשבת לידו אם אתם רוצים, אבל אם הוא מתעורר, אתם מחוייבים לקרוא לי. אני אביא שוטר שיהיה באזור למקרה שזה יקרה, ברור?" הוא שואל, קולו נוקשה. דיאן ותומאס מהנהנים. "טוב מאוד. אם הוא יתעורר, תלחצו בכפתור שליד מיטתו ותבקשו מהאחות שתגיע לקרוא לי בדחיפות" הוא אומר והולך אל המזכירה.
"תתקשרי בבקשה למשטרה ותבקשי לשלוח בלש, בקשר לחטיפה של דניאל דהן. תודיעי להם שאולי יש לנו קצה חוט ושיבואו מהר" המזכירה מהנהנת ומתקשרת. נו טוב, חושב הרופא, יכול להיות שהנס זה לא הילד, יכול להיות שזו הילדה.
————–
אני מנסה להעביר את הזמן בכך שאני מציירת בעזרת אצבעי בדם שעדיין לא נקרש. שמינית מהרצפה כבר מלא. רוב הציורים הם דיוקן של איתמר, אבל חלקם הם גם ציורי נוף, של הבחוץ שאני כל כך מתגעגעת אליו. אני מודאגת מכך שאני לא יודעת כמה זמן עבר ועדיין לא קיבלתי מחזור, אבל אני לא מקדישה לזה יותר מדי מחשבה. הזמן עובר ואני מציירת, עד שהדלת נפתחת. אני מרימה את מבטי ומסתכלת בדלת, מצפה לאוכל שלא הגיע כבר זמן רב… גוף נדחף בה, ונופל על הריצפה מולי. אני מסתכלת בו, בעצם, כך אני מגלה, בה. נערה, אולי בגילי, מוטלת על הריצפה. שערה השחור והמבריק מוטל על פניה ולרגע אני חושבת שהיא מתה, אבל אז היא מזיזה את היד. האדם המצולק עומד בדלת ואומר לי; "אני בטוח שתתנהגי יפה" וטורק אותה. אני מתקרבת אל הנערה, הופכת אותה על הגב ומסתכלת בפניה היפהפיות. "את בסדר?" אני שואלת בלחש. היא מהנהנת ועוצמת את עיניה. אני נשענת על הקיר, עוצמת את עיניי וישנה שינה טרופה מלאה בסיוטים.
————–
אני מתעוררת לקול הדלת הנפתחת. "זאת היא?" קול חדש שאני לא מכירה שואל. "כן" עונה המצולק. "יפה, יפה. לקח לה הרבה זמן להגיע" הוא אומר בקול נוקשה ואכזרי ובוחן את הנערה, שבדיוק מתעוררת. אני מסתכלת על האדם שבדלת. אדם צעיר, אולי בן עשרים וחמש עומד שם. "אני אקח לי קצת זמן להכיר אותן, ברשותך" הוא אומר בקול מלא משמעות. "כמובן" עונה המצולק וסוגר את הדלת מאחוריו. "שלום בנות" הוא אומר ועל פניו מבט מבחיל. אני רואה שהנערה מפחדת, כמו שאני הייתי כשהגעתי הנה, אבל… בסופו של דבר זה יעבור. ובכל זאת, כשאני מסתכלת על הפנים שלה, רואה את הפחד שלה, אני רק רוצה לחבק אותה. ברגע אני מגיעה להחלטה. "תתחיל איתי" אני אומרת, "היא לא צריכה לעבור את זה" עד כמה שאני מבועתת מבפנים, אני לא מוכנה להראות את זה מבחוץ. "או-אה, יש לנו פה גיבורה אני רואה" הוא אומר ומסתכל עליי. אני כמעט יכולה להרגיש את מבטו הבוחן על גופי, משייט מעלה ומטה, נעצר על חזי. "אני לא אתנגד" הוא אומר, כמעט בציניות. הוא מתקרב ואני פושטת את בגדיי. "אם לא אכפת לך, גיבורה, אני לא כמו החבר שלי. אני לא צריך שתשכבי כמו דג מת בזמן שאני גורם לך להנות" פחד מחלחל בי, פחד אמיתי וטהור. "מה אתה רוצה שאני אעשה?" אני שואלת, קולי נשבר. "אני רוצה שתרדי על הבירכיים," הוא אומר ומתחיל לפרט על מה שהוא רוצה שאני אעשה לו. "מובן?" הוא שואל ומוציא מכיס מכנסיו אולר. "אם לא תעשי את זה טוב, הברזל הקר עוד יפגוש אותך ואת החברה שלך" דמעות של זעם, פחד וחוסר אונים עולות בעיניי. אני מהנהנת ויורדת על ברכיי.