-חטופות- פרק שישי ושביעי (האחרונים!!!)

פרק שישי
הבלשית נכנסת למשרד של המפקח. "אדוני המפקח" היא אומרת בנימת כבוד, "אני חושבת שעלינו על משהו" חיוך עולה על פניו של המפקח. "כן, הבלשית וורן?" היא מהנהנת. "עשינו שוב התאמה בין הפרצוף שהילד יצר לבין המלאי שלנו," היא אומרת, "וגילינו משהו. אלכס רולנטה, בן ארבעים ושבע. נעצר על אונס למשך שבע שנים, השתחרר לפני כחצי שנה. לפי העדות, היו איתו עוד שני אנשים וזה היה אונס קבוצתי, אבל אף פעם לא גילינו מי היו השניים האחרים. כרגע הוא גר איפשהו במדבר. להשיג צו?" המפקח מהנהן. "כן, כדאי. תעדכני אותי בכל דבר נוסף" הבלשית מודה לו ויוצאת מהחדר. כמה חבל שנועם לא יכול להיות כאן, חושב המפקח.
————–
אני שומעת את דנה צורחת מהחדר הסמוך, מבינה שתפסו אותה, אבל חסרת אונים. אני לא יכולה לעשות דבר כדי לעזור לה. כעבור כמה שעות של צרחות הדלת נפתחת ודנה נזרקת פנימה. אני מתקדמת מהר ובולמת את נפילתה. "אל תחשבי אפילו לחזור על זה, בת זונה" אומר הצעיר וטורק את הדלת. "את בסדר?" אני שואלת אותה בשקט. "מה הם עשו לך?" היא מרימה את חולצתה עד לקו המותן ואני רואה סימני הצלפות, כנראה של חגורה. אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פשוט מחבקת אותה. היא בוכה בזרועותיי ואנחנו יושבות ככה, מחובקות במשך כמה דקות. היא ממלמלת משהו, אבל אני לא מצליחה להבין. "מה?" היא מסתכלת עליי. "אמרתי שעכשיו אני מבינה למה התכוונת, ולמה העדפת לעבור את זה שוב מאשר שאני אעבור את זה" אני מקבלת את דבריה בשתיקה, מבינה למה היא מתכוונת. "אבל זה לא היה אחד משניהם" היא לוחשת. "זה היה אדם שלישי…" היא נרדמת בידיי, ואני שמה לב שהיא קודחת מחום. אני משכיבה אותה על הסדין ונותנת לה לישון. באותו רגע אני מרגישה משהו זורם במורד רגליי.
————–
"כן, תודה" אומרת הבלשית לטלפון ומנתקת. "יש לנו צו!" היא אומרת, "דיוויד, רן ורוברט אתם באים איתי" הם מתארגנים ומארגנים תחמושת ויוצאים למכונית. הם מתחילים לנסוע אל עבר המדבר.
————–
אני מקבלת את התחבושות מהמצולק ולשם שינוי לוקחים אותי אל השירותים. אני מתיישבת בשירותים בהקלה ושמה את התחבושות. כשאני יוצאת אני מבחינה בכך שהמצולק הלך ועכשיו הצעיר נמצא שם במקומו. ואז אני שומעת מכות.
————–
הבלשית בועטת בדלת בתנופה ומפילה אתה. "משטרה! לא לזוז!" היא שומעת צעקות, ובקושי מצליחה לזהות קולות של בנות, דבר שמשמח אותה. הם צדקו. הם מתפרשים ברחבי הבית, היא שומעת את העמיתים שלה צועקים שהם מצאו חוטף וילדה אחת נמצאה, קודחת מחום,
אבל לא השנייה. היא נכנסת לחדרים ובודקת אבל אין בהם אף אחד, ובסוף המסדרון מגיעה לשירותים. היא פותחת את הדלת בתנופה ורואה דם על האסלה וסביבתה וחלון עם סורגים שבורים. היא מסתכלת מחוץ לחלון ואישוניה נפערים בתדהמה. הבלש נועם?! היא צועקת שכל מי שפנוי יצא החוצה בשביל לתפוס את החוטף השלישי.
————–
הוא מושך בשערי וגורר אותי החוצה. אור השמש מסנוור אותי. אני מנסה לצעוק, אבל הוא דחף בפי חתיכת בד. אני שומעת צעקות ומבינה בהקלה שמצאו אותנו. שני אנשים רצים החוצה מהדלת, בן ובת, ומכוונים רובה אל הצעיר. "נועם! עזוב את הילדה!" האישה צועקת. מאיפה היא מכירה אותו..? הוא מצמיד אותי אל החזה שלו ומוציא את האולר שבעזרתו חתך את ידי. "אתם מתקרבים עוד צעד אחד ואני משסף לה את הגרון!" הוא צועק, ונראה כאדם מטורף אחוז דיבוק.
————–
"נועם, אנחנו לא רוצים לפגוע בך, תוריד את האולר!" הבלשית צועקת, "זה נגמר! אין לך מה לעשות, רק להאריך את המעצר למעצר לכל החיים!" היא מסתכלת בו, מנסה לחזות את הצעד הבא שלו, אבל זה בלתי אפשרי. לבסוף הוא מוריד את האולר. "קחו!" הוא אומר ודוחף את הילדה הבוכה לעברם. ואז הוא לוקח את האולר ותוקע בגרונו.
————–
הילדות ישנות במושב האחורי של המכונית. איזבל וורן יושבת במושב הקדמי ומאזינה לנשימותיהן. מדי פעם אחת מהן נעה באי נוחות, והיא כל כך מצטערת שהיא לא יכולה פשוט להוציא להן את הזיכרונות האלה מהראש…
בסופו של דבר היא חונה בחניון של בית החולים, ועוד לפני שהיא מספיקה לצאת מהאוטו המוני כתבים מציפים את האזור. "תפסתם את החוטפים?", "האם זה נכון שאחד מהם התאבד?" היא לא יודעת מאיפה הם יודעים את כל זה, אבל זה לא משנה. היא יוצאת מהאוטו ואומרת; "הבנות נמצאו בריאות ושלמות. הצהרה מסודרת תינתן לעיתונות מחר. תודה רבה, אין לי עוד מה להוסיף" הכתבים ממשיכים לשאול שאלות אבל אז מגיעים השוטרים ומרחיקים אותם מהמקום.
————–
"בנות?" אני פוקחת עיניים בהדרגה. מולי עומדת השוטרת שהצילה אותנו. "הגענו, הגיע הזמן ללכת. המשפחות שלכן מחכות, ואתן צריכות לעבור בדיקות" דנה מתחילה לקום לידי. "תודה" אני לוחשת לשוטרת, והיא מחייכת אליי. אני יוצאת מהאוטו באיטיות ומסתכלת סביבי. אני נמצאת בחניון קטן. דנה יוצאת אחריי ומחזיקה את ידי. אנחנו הולכות לעבר המעליות שבקצה החניון.
————–
אני ודנה נפרדות וכל אחת נכנסת לחדר אחר. ההורים שלי יושבים בחדר עם אחי הקטן, מחכים. אני נכנסת והם קמים במהירות ומחבקים אותי. אמא פורצת בבכי ואבא שותק. לא נעים לי שהם מחבקים אותי, אבל אני לא רוצה לעזוב כדי לא להדאיג אותם. אני מרימה את אחי הקטן ונותנת לו נשיקה בלחי. "איפה… איפה איתמר?" אני שואלת. "הוא… הוא היה בתרדמת, אבל הוא בסדר עכשיו" אמא עונה לי. "אני יכולה לראות אותו?" היא מהנהנת. "תלכי לבקר אותו אחרי שתתקלחי ותאכלי ותעברי בדיקות" אני מנידה את ראשי בהסכמה. "וגם… יש פסיכולוגית רפואית שעוזרת לנערות שעברו… מה שאת עברת" אני מהנהנת שוב, אבל אני בכלל לא בטוחה שמישהו יכול לעזור לי.

~~~~~~~~

פרק שביעי (ואחרון!)
אחת האחיות נותנת לי מגבת ובגדי בית חולים נקיים ומראה לי איפה המקלחת. אני פותחת את המים ונעמדת מתחת לזרם. אני עומדת כך דקות אחדות, נותנת למים לשטוף אותי, להוריד את הליכלוך ואת הזוועה. המים שנשטפים ממני עכורים. עבר זמן רב מאז התקלחתי. אני עומדת כך עוד כמה דקות, ואז חופפת ומסתבנת ויוצאת מהמקלחת.
————–
עושים לי הרבה בדיקות, מכל מני סוגים, וכשהם מסיימים מסתבר שאני דיי בריאה, רק בתת תזונה. הם רושמים לי תוספי תזונה ונותנים כמה הסברים לאמא. "אמא, איפה איתמר?" אני שואלת. "בואי, הוא בקומה השלישית" אנחנו עולות קומה במעלית ומגיעות אל החדר שלו. אני נעמדת ליד הדלת ומסתכלת עליו. "איתמר…" אני לוחשת, ובפעם הראשונה מאז חזרתי דמעות זורמות מעיניי. אני הולכת לקראתו והוא מתרומם לישיבה, גם הוא על סף בכי. אני בוחנת אותו במהירות במבטי, אני לא רואה שיער כמעט שחור על ראשו שעטוף בתחבושת, ועיניו החומות כבר לא נראות מלאות בביטחון, אלה פגיעות ועצובות. אבל אז פרצופו מתמלא הקלה ואני שמחה לראות את האיתמר שזכרתי חוזר אל פניו. אני מחבקת אותו חזק, דמעותיי מרטיבות את חולצתו, אבל הוא לא עוזב. אני מסתכלת בעיניו היפות במשך כמה שניות. הוא מתקרב אלי באיטיות, ואני יודעת מה הדבר הבא שהולך לקרות. "אני מצטערת…" אני לוחשת והודפת אותו. "אני לא מסוגלת…" אני אומרת וזרם הדמעות מתחזק. "זה בסדר" הוא אומר ומחבק אותי בחוזקה. "הכל בסדר…" אני נשארת ככה כמה דקות, והרגשת ביטחון עוטפת אותי ביחד עם זרועותיו.
————–
בדרך החוצה מבית החולים אני פוגשת את דנה. היא נראית שבורה יותר ממה שהיא הייתה. "מה קרה?" אני שואלת אותה. "אני… אני נכנסתי להריון… הם נתנו לי כדור להפלה… בלעתי אחד היום ואני צריכה לבלוע עוד אחת בעוד עשרה ימים" היא אומרת ופורצת בבכי. אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פשוט מחבקת אותה.
————–
הפסיכולוגית יושבת מולי על ספה אפורה. החדר דיי קטן, על הקירות הלבנים יש ציורים של ילדים ובינינו יש שולחן קטן. אני בוחנת אותה. היא לובשת בעיקר צבעים לבנים ושחורים. היא מסתכלת עליי, ואני מנחשת שגם היא בוחנת אותי. "אני מבינה למה אני צריכה להיות פה, אבל אני לא חושבת שזה יעזור במשהו" אני אומרת ומסתכלת עליה, בוחנת את תגובתה. "דניאל, מה שעברת זה לא דבר פשוט. התעללו בך, פגעו בך… זה לא דבר פשוט. זה גם לא דבר שאפשר לעבור עליו עם סדר היום. את צריכה לדבר על זה, לשתף, זה יעשה לך רק טוב. גם אם עכשיו זה לא נראה ככה, זה יעזור לך" אני משעינה את ראשי על ידיי. "זה לא נכון" אני אומרת בשקט. "אף אחד לא יכול להבין אותי, חוץ מדנה. היא עברה את זה איתי, ואני לא חושבת שלדבר יעזור" היא שוב מסתכלת עליי, שוב בוחנת אותי, ואני מרגישה כאילו אני במעבדה, צריך לבדוק ולנתח נתונים. "בואי ננסה. אני רוצה שתספרי לי, בלי להוציא שום דבר, איך הרגשת. מהרגע שבאו לקחת אותך" אני מנידה את ראשי. "אני לא חושבת שזה יעזור, אבל בסדר… בהתחלה, עם איתמר, אני חושבת שהרגשתי בטוחה. אפילו חשבתי שאולי אני אאבד את הבתולין שלי באותו יום, את יודעת? זה לא היה כל כך רחוק מהאמת… כשהוא לקח אותי, ברור שפחדתי, אבל אני… אני לא יודעת מה ציפיתי שהוא יעשה," דמעות מתחילות להיווצר בעיניי והיא מעבירה לי חבילה של טישו. "תודה" אני אומרת ומנגבת את פניי. "כשהוא… כשהוא התחיל לגעת בי, ממש פחדתי… אבל כשהוא… כשהוא… אני חושבת שאז הרגשתי בעיקר כאב. כאב פנימי כזה. ואשמה. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש את זה, אבל הרגשתי אשמה בגלל המראה שלי ובגלל זה שלא התנגדתי כמו שיכולתי. וחוסר אונים. בשלב מסויים כבר איבדתי תקווה… אני חושבת שהוא פסיכופט, אולי סדיסט…" אני מראה לה את ידי בתוכחה. "אבל אז דנה הגיעה, והיא עזרה לי. היא החזירה לי את התקווה ונתנה לי אפשרות לעזור לה. בגלל זה במשך כמה זמן הם לא נגעו בה. אבל אז בגללי היא ברחה, ואז הם… הם התעללו בה, יותר מכמה שהם התעללו בי במשך כל הזמן הזה" אני לוקחת עוד נייר, אבל הפעם מקמטת אותו. "למה את חושבת ככה?" היא שואלת. "בגלל… בגלל שבי הם אף פעם לא הצליפו עם חגורה. לא התעללו בי במשך יותר מחצי שעה. היא עברה את זה במשך שעות" אני משפילה מבט, לא רוצה לפגוש בעיניה. "מה שעברת הוא לא פחות נורא. את עברת התעללויות פיזיות ונפשיות לא פחות נוראיות במשך כמעט חודש. את מסוגלת להמשיך?" היא שואלת, דאגה מופיעה בעיניה. אני מהנהנת. "בהתחלה… כשהמצולק, אלכס, כשהוא…" אני לא מסוגלת להגיד את המילה. זה יהפוך את זה ליותר אמיתי ממה שזה עכשיו. "אנס אותך?" היא שואלת ברכות. "כן… אני פשוט שכבתי שם, לא עשיתי כלום, לא התנגדתי, אבל גם לא שיתפתי פעולה… כשה… כשהבלש הגיע, הוא איים עליי ועל דנה, כך שהייתי חייבת לעשות מה שהוא רוצה…" הדמעות מאיימות להכריע אותי, הן זורמות עכשיו ללא הפסקה. "זה בסדר, את לא חייבת להמשיך" היא אומרת. "עוד כמה דקות ייגמר לנו הזמן, אני מציעה שתלכי לנוח. עברת הרבה מאוד, וזה טוב שאת משתפת, אבל את לא צריכה להוציא הכל בבת אחת. נמשיך מחר" אני קמה באיטיות ויוצאת מהחדר.
————–
"רון" אומרת דנה באיטיות, מתענגת על צליל שמו על לשונה. היא מסתכלת בו לרגע בזמן שהוא מסתובב.. "דנה!" הוא אומר בפליאה. "את… את בסדר?" הוא שואל. היא מחייכת אליו בחמימות, "עכשיו כן" הוא שם את ידיו על לחייה. "כל כך פחדתי…" הוא לוחש, מסתכל בה. "זה בסדר" היא אומרת, "עכשיו הכל בסדר" הוא נושק לה ברכות. "רון?" בפתח המסעדה עומדת נערה יפהפייה, עם שיער בהיר שמגיע עד המותניים ועיניים כחולות צלולות. "מה קורה פה?" היא שואלת בקול מאופק. "אה… אני…" הוא מגמגם, לא יודע מה להגיד. "מי זאת?" שואלת דנה, לא רוצה להאמין למחשבות שמתרוצצות בראשה… "זאת… זאת לורן. היא… אה…" דנה מתנתקת ממנו. "הבנתי" היא אומרת בשקט. "אני מנחשת שלא פחדת בשבילי, אלה בגללי. חשבתי עלייך כל יום, מה יקרה כשניפגש… אני מניחה שזה היה לשווא" היא מסיימת את דבריה ויוצאת מהמסעדה. הנערה, לעומתה, הולכת אליו במהירות ונותנת לו סטירה. "אידיוט" היא מסננת ורצה בעקבות דנה. "אני כל כך מצטערת, לא ידעתי…" היא מסתכלת עליה, מצפה לתגובתה. כעבור כמה שניות דנה עונה, בדמעות; "זה בסדר, גם אני לא"
————–
"אני לא רוצה ללחוץ עלייך, באמת שלא. אבל… את חושבת שאי פעם נוכל לחזור למה שהיה פעם? לאינטימיות שלנו, לנשיקות הקטנות שהייתי מגניב לך בין שיעורים, להתכרבלות בסרטים…" אני מרגישה כל כך רע שאני לא מסוגלת להתנשק איתו כמו פעם, אבל… זה צריך לבוא מעצמו. "אני בטוחה שכן" אני אומרת לו ומחייכת חיוך עצוב. "יום אחד" הוא אומר. "יום אחד" אני מסכימה. "בינתיים… מה דעתך לבוא אליי לערב סרט?" אני שואלת. "אני יותר מאשמח" הוא עונה לי. אנחנו מחייכים אחד לשני, ואני מחליטה שאין רגע נכון יותר מעכשיו. אני צריכה להתגבר על הפחד, והדרך היחידה להתגבר היא להתמודד עם איתו. אני מושכת אותו אליי. אני מנשקת אותו, בהתחלה בחשש, אבל החששות מתפוגגים. בהתחלה הוא מהסס, אבל תחושת הביטחון שוב אופפת אותי כשהוא כורך סביבי את זרועותיו, מקרב אותי אליו לנשיקה עמוקה ואמיתית, שמקורה ברגש טהור בלבד. ללא אינטרסים, ללא ניצול מעמד וכוח, רק הרגש הפשוט, ועם זאת המורכב ביותר בעולם. הרגש המדהים, המפחיד והאמיתי ביותר. הרגש היחיד הזה, אותו נוהגים לכנות "אהבה".