-חטופות- פרק ראשון
לפני שנה:
הוא לוקח את ידי ושם אותה במקום בו נמצא הלב שלו. "את מרגישה את זה?" הוא שואל בשקט, מצפה לתגובתי. אני מרגישה את פעימות ליבו, חלשות אך מהירות. "כן" אני עונה לו. "זה מה שקורה לי בכל פעם שאת בסביבה" הוא אומר, "בכל פעם שאת נושכת את השפה התחתונה כשאת חושבת, בכל פעם שאת מזיזה את השיער המדהים הזה מהעיניים, זה שאני פשוט רוצה להעביר בו את ידי" תוך כדי דיבור הוא מעביר את ידו בשערי, גורם לי צמרמורת. "בכל פעם שאת מחייכת אליי את החיוך הזה, החיוך הקטן והמתוק שלך שגורם ללב שלי לרטוט" הוא מפסיק לרגע ורוכן לעברי. "זה קורה לי בכל פעם שאת מסתכלת לכיווני, בכל פעם שאני רק חושב עלייך…" הוא מתקרב עוד ועוד, עד שהוא במרחק נגיעה. מבטי בוחן את פניו, עובר על עיניו המעורפלות והמהפנטות, שנראות בצבע דבש באור היום, על שערו הכמעט שחור, על שפתיו שנראות מפוסלות, הפתוחות במקצת. "דניאל, אני אוהב אותך" הוא לוחש, שובר את המרחק ומצמיד את שפתיו בעדינות אל שפתיי. אושר מציף אותי, וכאינסטינקט, כמעט בלי לחשוב, אני שמה את ידיי מאחורי ראשו. הוא מטה מעט את ראשו ופותח את שפתיו, באותו הרגע שאני פותחת את שלי. ידיו נכרכות סביב מותניי והוא מצמיד אותי אליו. אני מנתקת את ראשי ומשעינה את מצחי על מצחו. אנחנו נשארים ככה לרגע, חבוקים, מצחינו שעונים אחד כנגד השני, עינינו עצומות. "גם אני אוהבת אותך"
היום:
אנחנו יושבים מתחת לעץ, על סדין רך שאיתמר הביא. הוא מוציא שתי כוסות יין ולימונדה מהתיק. כל אותו זמן אני צופה בו, בידיים שלו, שזזות מהר ומוזגות לימונדה לכוסות. הוא מושיט לי כוס אחת בחיוך, שמיד מעלה חיוך גם בפניי. בלי מילים אנחנו משיקים את הכוסות ושותים. "מזל טוב לנו, כבר שנה יחד" הוא אומר בחיוך ובו בזמן ברצינות, דבר שגורם לי לצחקק. "מה?" הוא שואל בהפתעה מדומה, "כלום" אני עונה לו בחיוך, ומתקרבת אליו, "אתה פשוט כל כך מתוק…" אני מניחה את הכוס בצד ואת ידי על צווארו ומושכת אותו אליי לנשיקה ארוכה. "אני כל כך אוהב אותך…" הוא לוחש לשפתיי. "גם אני אותך" אני לוחשת בחזרה, ומנשקת אותו שוב. אנחנו פותחים את פיותנו והנשיקה מעמיקה. הוא שם את ידיו סביב מותניי ומושך אותי אליו. הוא נשכב על גבו ואני יושבת מעליו. לשונותינו מתמזגות. אני מרגישה בטוחה ככה, קרוב אליו. הוא מלטף את שערי בידו האחת ובשנייה מחבק אותי, מושך אותי קרוב יותר אליו. הוא מתחיל לנשק את צווארי ואת פניי, ואני לא עוצרת לחשוב האם זה נכון או האם כדאי כשאני פושטת את חולצתו מעליו, אני פשוט יודעת שטוב לי. צעדים גורמים לנו לקטוע את הרגע.
"מה זה היה?" אני שואלת, ספק את עצמי ספק אותו. "אני לא יודע" הוא עונה לי ומתרומם על המרפקים. אני מתרוממת לישיבה. סביבנו יש צמחייה רבה, וכבר כמעט חושך, כך שגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגלת לראות. הצעדים ממשיכים ואני מתחילה להלחץ. "יש כאן מישהו?" איתמר שואל, ולובש את חולצתו בחזרה. ידו עוטפת אותי בהגנה, ואני לא יכולה שלא לחייך לנוכח הדאגה שלו כלפיי. הצעדים נשמעים קרובים יותר, ובסופו של דבר אני מבינה שהם באים מאחוריי. אני מסתכלת אחורה.
"איתמר!" אני צועקת בבהלה, אבל כבר מאוחר מדי. האדם שהלך מקודם עומד שם, פניו מצולקות באופן מפחיד, ובשניות שמרגישות כמו נצח מרים מוט ברזל ומנחית אותו בכל כוחו על ראשו של איתמר. "איתמר!" אני צועקת שוב בעוד הוא נוחת לידי, מחוסר הכרה. אני כורעת מעליו, מניחה את ידיי מתחת לראשו. נוזל צמיגי וחמים מכסה אותן. "איתמר… איתמר…" אני לוחשת לו, חסרת אונים, דמעות זורמות מעיניי. צרחה נמלטת מפי כשהאדם עם מוט הברזל אוחז בידיי ומושך אותי אחורה. "לא, לא! עזוב אותי! איתמר..!" אני מנסה להשתחרר מאחיזתו, להגיע אל איתמר, אבל הוא לא עוזב את ידיי. הוא ממשיך להאבק איתי, גורר אותי לכיוון היציאה מהפארק, ואני צועקת, מנסה לברוח, אבל זה חסר אונים. אין אף אחד בסביבה. אני בועטת ברגליו, שוב ושוב, עד שבסופו של דבר הוא גורר אותי בתנופה לכיוון אחד העצים. כאב חד מחלחל לראשי, קולות הפארק מתערבלים וגבולות ראייתי משחירים. קהת חושים, אני נכנעת אט-אט לעייפות שמשתלטת עליי.
תגובות (13)
וואוו יפה מאוד אהבתי!
יש תיאורים,רגשות יש הכלל
את ממש מוכשרת
תמשיכיי3>
אני אהבתי גם, ממש יפה!
רק חבל שזה רק שבעה פרקים…
תמשיכי!!!!
מיכל
תודה:) אמנם שבעה פרקים, אבל דיי ארוכים…:))
אם הם ארוכים כמו זה, אז הם לא ארוכים.
אם את רוצה לתת אשליה שזה ארוך יותר, תרדי שורה לפני שמישהו מדבר.
לא, הם יותר ארוכים:)
בכל מקרה תעשי את זה. ואם את מפרידה בין זמנים, תעשי רווח של שורה, ואל פשוט תרדי למטה.
אוקיי, תודה:)
כתיבה מעניינת מאוד והסיפור בכללי נשמע ממש יפה♥
תודה:)
זה כזה מושלםםםםם
תמשיכיייייי
וואו בבקשה תמשיכי זה מדהים!
אהבתי מאוד^^
תמשיכי :)))
תודה אנשים מחר פרק שני:))