-חטופות- פרק חמישי

"תיזהר, יש להם את דיוקן שלך. הוא מופץ כל הזמן. מעכשיו אני אצא לבדוק מקומות ולקנות דברים" אלכס מניד את ראשו בחוסר אמון. "איך אתה תמיד יודע?" הוא שואל בפליאה. "הכל בזכות העבודה שלי" הוא עונה ומחייך. "עכשיו, אם תסלח לי, אני הולך לבקר את הבנות"
————–
אני מתעוררת מהשינה העמוקה בה שקעתי. עבר זמן רב מאז ישנתי ככה. דנה שוכבת לצידי על הסדין, נושמת נשימות רדודות. אני שומעת רעשים מחוץ לדלת ומתקרבת כדי להקשיב. אני שומעת את המצולק ואת הצעיר מדברים ביניהם, וכשהם מסיימים, צעדים מתקרבים אל הדלת. אני נסוגה במהירות בחזרה אל הסדין ועושה את עצמי ישנה. הלב שלי פועם במהירות. הדלת נפתחת, ואני שומעת את קולו של הצעיר מחריז; "בוקר טוב יפהפיות!" אני פותחת עיניים בהדרגה ומתבוננת בו. "מה אתה רוצה?" אני שואלת. דנה מתחילה לזוז לידי ואני מבינה שהיא התעוררה. "מה, זה לא ברור? אני רוצה נשיקת בוקר טוב מהיפות שלי!" אני מתרוממת לישיבה. "בסדר, אתה יכול לקבל אותה. ממני. לא ממנה" הוא שורק שריקת התפעלות, "ואוו, מישהי פה נהייתה קנאית!" הציניות שבה הוא אומר את זה כמעט שוברת אותי. אבל רק כמעט. דנה מתרוממת לישיבה ומביטה בי. "לא, עכשיו תורי," היא אומרת, "את לא צריכה לעבור את זה שוב" אני מסתכלת בה, מתפתה להסכים, אבל אומרת; "את לא עברת את זה. עדיף לדחות את זה כמה שאפשר, אבל אני, לעומת זאת, כבר עברתי את זה. זה לא יהרוג אותי" היא מהנהנת אליי בהכרת תודה ואני פונה אל הצעיר, שמביט בנו בשעשוע. "מה אתה רוצה?" אני שואלת בנוקשות. "הפעם, אני רוצה להגיע עד הסוף" הוא אומר ומחייך אליי. "אבל עם אותה ההתחלה. אתמול זה היה מדהים, גיבורה שלי" הוא מעורר בי גועל, אבל אני יודעת שאסור לי לסרב. "מה שאתה רוצה"
————–
הוא גומר ואני מתלבשת מהר, לא רוצה להישאר פגיעה כל כך. "תודה, מותק" הוא אומר לי ומוציא אולר. "עכשיו, רק בשביל אלכס. הוא ביקש שאני אחתוך לך את היד בכל פעם שאנחנו נהנים ככה" אני מושיטה לו את היד. "קח" אני אומרת לו. "טוב, זה היה קל" הוא אומר, לוקח את ידי ומעביר עליה את האולר. כאב מפלח את ידי ואני נושכת את השפה התחתונה כדי לא לבכות. וזה בדיוק הדבר שגורם לי לבכות. אני נזכרת מה איתמר אמר לי לפני שנה וקצת, כל הדברים המתוקים והרומנטיים שבגללם הלב שלו פועם מהר וביניהם כשאני נושכת את השפה התחתונה שלי כשאני חושבת… חבל שהפעם הסיבה היא לא החשיבה. "מה קרה מותק, כואב?" הוא שואל ושולח את ידו כדי ללטף את לחיי. בזעם אני מעיפה אותה במכה, ומיד יודעת שאני אתחרט על זה.
"מה עשית עכשיו?!" הוא שואל, כבר לא ציני. הוא מרים את ידו ובעוצמה נותן לי סטירה. הלחי שלי פועמת, אבל אני לא זזה מהמקום. אני מניחה את ידיי הקרות על הלחי החמה, כדי להרגיע את הכאב. "את עומדת להצטער על זה" הוא אומר בשיניים חשוקות, תופס את ידיי ומרים אותי באלימות לעמידה. "תפסיק!" דנה צועקת ומנסה להרביץ לו, אבל האגרופים שלה חסרי אונים מולו. הוא בועט בה והיא נופלת, דמעות בעיניה. "דניאל…" היא אומרת. אני מתעלמת, לא רוצה להסתכל בה כדי לא להישבר עוד יותר… הוא מכה בבטני באגרופו בזעקת זעם. כנראה שהמצולק, אלכס, שומע את זה מכיוון שהוא נכנס לחדר במהירות. "מה קורה פה?!" הוא שואל. הצעיר מתבונן בו, מלא זעם, ואף אחד מהם לא שם לב כשאני מסמנת בראשי לדנה לעבר הדלת. אישוניה מתרחבים כשהיא מבינה שהם שכחו לנעול את הדלת ושהיא פתוחה לרווחה. היא מתגנבת על ארבע לעבר הדלת בשקט, בעוד אלכס והצעיר מתעמתים ואני עדיין מוחזקת כנגד הקיר. אני מתנשפת בהקלה כשהיא יוצאת מבעד לדלת ומתחילה לרוץ. אבל אלכס שומע את הריצה שלה. "השנייה!" הוא צועק. הצעיר עוזב אותי ושניהם רצים ויוצאים מהחדר, אבל הפעם לא שוכחים לנעול אותה. אני מחליקה לישיבה, גבי על הקיר ואני מלטפת בעדינות את בטני הכואבת. אני מקווה שהיא תצליח.
————–
דנה רצה במהירות ויוצאת מהבית. בחוץ האזור מדברי ושום מקום מפלט לא נראה באופק, רק כביש שלא נגמר. לרגע היא אובדת עצות, לא יודעת לאן לברוח. שנייה אחר כך היא מתעשתת ומתחילה לרוץ משם כמה שיותר מהר. היא עוברת את החנייה בריצה, ומתחילה לרוץ עם השביל. היא שומעת מאחוריה צעקות, "הנה היא!" ו – "תפוס אותה!" והן מדרבנות אותה לרוץ מהר יותר. גם כשהיא כבר קצרת נשימה היא יודעת שאסור לה להאט ורק רצה מהר יותר. השרירים שלה כואבים בעקבות ימים בהם לא עשתה שום פעילות גופנית, אבל גם זה לא עוצר אותה. היא ממשיכה לרוץ, והצעקות עדיין נשמעות מאחוריה. היא רואה שרחוק בהמשך הכביש נוסעת מכונית, ומתחילה לנופף לה בפראות. המכונית נעצרת מולה והחלון נפתח, והנהג פונה אליה.
"מה קרה?" הוא שואל בדאגה. הוא מבחין בעצמותיה הבולטות, בשערה הפרוע ובפניה הנסערות. "הם… אני… אני ברחתי… והם… רודפים…" היא ניסתה לדבר, אבל הנשימה הקשה בעקבות הריצה הפריעה לה. "בואי, תעלי" הוא אמר והחווה לדלת המכונית. היא הנהנה אליו בהכרת תודה ועלתה למושב האחורי. "ת… תיסע" היא אמרה, מבוהלת. "בבקשה…" הנהג התחיל לנסוע והיא הסדירה את נשימתה במשך כמה דקות.
"האנשים… הם חטפו אותי ועוד אחת, דניאל… היא עדיין שם… הם רדפו אחריי…" הוא העביר לה בקבוק מים. היא שתתה בשקיקה. "הכל יהיה בסדר…" הוא אמר. הוא התחיל להאט ודנה הסתכלה אל מחוץ לחלון. בתדהמה ופחד גובר ראתה שהוא עוצר ליד הבית ממנו יצאה לפני כמה דקות. "הכל יהיה בסדר…" הוא אמר שוב, וחיוך החל לעלות על פניו.