חטופה! פרק 3

ברחתי לאיזה חדר ארונות קטן שהיה בקומה השנייה של הבית והתחבאתי שם.
התחלתי לבכות ולבכות,כבר לא יכולתי להתאפק. אני-חייבת-מחשב-! אני חייבת לדבר עם M.
עם M אני מרגישה פתוחה יותר,הוא מבין אותי למרות שאנחנו לא מכירים.
אני אומנם לא יודעת מי הוא..ורוב הסיכויים שהוא איזה פדופיל,אבל אני מרגישה שאני יכולה לספר לו הכל.הוא מייעץ לי .מנחם אותי..הוא גם לא מכיר אותי.
מחיתי את דמעותיי. העפתי מבט בשעון היד שלי, השעה עוד מעט שבע. אני חייבת מחשב. שבע זאת השעה הקבועה שלנו!!אנחנו מדברים רק בצ'אטים. אנחנו מפחדים להרוס את האשליה ולדבר בשיחת וידאו,אנחנו מפחדים להתאכזב.
יצאתי מחדר הארונות. התהלכתי בבית העצום הזה. באנה המייק הזה טחון.
אף פעם לא הערצתי אותו.הוא סוג של אליל הבנות שכולן נופלות לרגליו.הוא שרירי ויש לו גוף מושלם. יש לו עיינים בהירות ושיער בלונדיני-שטני.הוא קצת שזוף.אבל זה ממש מחמיא לו. כן..מין הסתם שהוא ממש חתיך. אני חייבת להודות שגם הגיימס הזה חתיך.
אבל אני בכל זאת שונאת את שניהם.ואני חייבת למצוא דרך לעוף מכאן!
"אפ אפ אפ" עצר אותי גיימס והחזיק בפרק ידי כדי שלא אברח.
"תעזוב אותי!"ניסיתי להשתחרר. "אתה יודע מה,תעשה מה שבא לך!תכלא אותי באיזה חדר בלי אוכל ובלי מים ותגמור עם הסיפור הזה כבר.."אמרתי מיואשת.
אין לי סיכוי לברוח. וגם אין לי לאן. כבר נימאס לי מאותה שיגרה.
בבית הספר אני בודדה. אין לי חברים,אף אחד לא מכיר אותי בכלל. אני פשוט אוויר.
בבית היתומים אני לא מועילה לאף אחד.אני שם כי אני חייבת. אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לסבול את אותה שיגרה סתמית. רק המחשבה שהיתקע ככה עוד שנתיים עד שאני יהיה בת 18 רק מדכאת אותי יותר ויותר!
אני מעדיפה שיכלאו אותי כאן.באמת שאני מעדיפה כבר למות.
"לכלוא אותך?"צחק גיימס. "למה שנכלא אותך?"
"א..אני חשבתי"התחלתי להגיד בגימגום.
"אז תפסיקי לחשוב. את תישארי כאן כי אנחנו לא רוצים שתגלי את הסוד" אמר
"אבל אני לא אגלה,אני נישבעת לךךךך!"התרגזתי!
"אני מצטער" אמר. נאנחתי.
"אני רוצה לחזור הביתה,ידאגו לי" שיקרתי.
"אני ממש מצטער"אמר בכאב גלוי.
"איפה מייק אני רוצה לדבר איתו,אני רוצה שישחרר אותי,הרי אתם יודעים שאני אצליח לברוח" אמרתי בעצבים.
"מייק לא יכול עכשיו,תתרגלי שמשעה שבע הוא מתרכז רק במעריצים שלו,הוא בטוויטר. ואסור שאף אחד יפריע לו"אמר.
"אני-רוצה-הביתה-!" צעקתי עליו. "איפה החדר של מייק?" שאלתי בעצבים. הוא הצביע על החדר הסמוך.
התפרצתי לתוך חדרו של מייק.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב! אני רוצה לחזור הביתה עכשיו.אחרת אני אגלה לכל העולם מי דרס אותי וגרם לי לכאבים חזקים בבטן,בראש ובעוד כמה מקומות אחרים!" צעקתי עליו.
ורק אחרי שסיימתי שמתי לב שהוא קצת עצוב.
הוא התקשח וקם מהכיסא שעליו ישב.
"אם אני לא טועה,אני זה שאמור להגיד לך מה לעשות"אמר והתקדם לעברי. ככל שהוא התקרב..אני התרחקתי. עוד שניתקעתי בקיר.
היינו צמודים. הייתי קצת בלחץ וניסיתי להיצמד לקיר כמה שיותר. הוא חייך. סרק את פניי בעיניו.
"עכשיו..איך אמרת שקוראים לך?" שאל.
"לא אמרתי" אמרתי בשקט עדיין מנסה להיצמד לקיר.
"אז הגיע הזמן לא?" שאל בחיוך ורכן אליי. הוא היה ממש ממש צמוד אליי.
פחדתי לדבר,שבטעות השפתיים שלנו לא יפרשו. ניסיתי להרחיק אותו ממני אך הוא היה חזק.
הוא החזיק את שתיי ידי ולא נתן לי לזוז.
"אמה" עניתי לבסוף. חיוכו התרחב.
"אמה,בת כמה את?" שאל בסיפוק.
בלעתי את רוקי, "16" עניתי.
"קטינה"אמר לעצמו בחיוך. ו..אמה?"שאל אותי לבסוף והביט לתוך עיניי.
"מה?" עניתי בלחץ ושוב ניצמדתי לקיר.
"את מפחדת ממני?" שאל.
"כן..זתומארת אולי..זתומארת לא!"אמרתי את זה מהר ובבילבול.
הוא צחק מעט. והתרחק.
"אמה,כדאי לך לא לנסות לברוח,תאמיני לי שאת תהני כאן,קיבלת סוויטה בחינם!" אמר.
"תאמין לי שאני לא רוצה להישאר דקה איתך בבית הזה!" אמרתי בתיעוב.