חטופה פרק 2- הנסיעה

כשההכרה חזרה אליי מעט, האינסטינקטים שלי הורו לי לצרוח או לבעוט באותו האדם שהרים אותי כמו שק תפוחי אדמה, בן אדם שבטוח לא היה עמרי.
כאב לי הראש בצורה מטורפת, מי שזה לא יהיה הוא בטוח סדיסט.
אותו האדם פתח את המכונית שלו בעזרת השלט הרחוק.
״אחחח.״ פלט אנחת הקלה כשהניח אותי במושב שעל יד הנהג, הוא סגר את הדלת והסתובב בכדי לעבור למושב הנהג, באותה השנייה שפתח את דלת הנהג, פתחתי אני את הדלת שלי וזינקתי מהמושב, מתחילה לרוץ, לא יודעת לאן, לא הספקתי לעשות עוד צעד וידו של הזר נכרכה סביבי ותפסה אותי.
״לא יפה רוני״ אמר אותו האדם והזדעזעתי כשאמר את שמי.
״חוק מספר אחד, אל תנסי לברוח כי לא משנה מה אני תמיד אתפוס אותך״ הוא אמר בקרירות לתוך אוזני.
״מי אתה?״ לראשונה דיברתי מאז תפס אותי.
״מישהו שאת לא מכירה״ ענה בהתחכמות מגעילה וגרר אותי חזרה לרכב, הפעם לא העזתי לצאת.
״מי אתה ומה אתה רוצה ממני?״ אמרתי בקול רועד, הרגשתי כאילו כל רגע אני אפרוץ בבכי על יד הנער שישב על ידי.
״בואי נכיר כמו שצריך, בכל זאת את הולכת לגור איתי בזמן הקרוב״ אמר בחיוך תמים, כאילו הוא לא דפק לי משהו בראש וגרר אותי לרכב שלו.
״אני לא רוצה להכיר אותך, אני רוצה את אבא שלי״ אמרתי ופרצתי בבכי, הוא רק צחק והתניע את האוטו.
״כדאי שתגידי שלום לאבאל׳ה כי את לא תראי אותו בזמן הקרוב״ הוא אמר ויצא מהמקום השומם שבו היינו.
״מה אתה רוצה ממני?״ המשכתי להתקיף אותו בשאלותיי למרות שכלום לא הזיז לו.
״אני לא רוצה ממך כלום מתוקה, אני רק מבצע את העבודה שאומרים לי״ הוא אמר והרים אחת מידיו כחף מפשע בזמן שהשנייה תלויה על ההגה.
״לא מעניין אותי מי אתה, תחזיר אותי הביתה!״ דרשתי ממנו והוא עצר את האוטו בפתאומיות.
״תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אני לא מכיר אותך ואת לא מכירה אותי, ותאמיני לי שאת לא רוצה להכיר אותי אז או שתסתמי את הפה המזוין שלך או שאני אסתום לך אותו״ הוא לא צעק ולא הרים את קולו, הוא תפס בפרקי ידיי והביט לתוך עיניי, עיניו השחורות נראו כמעט ריקניות מרוב שהתמזגו עם צבע האישון שלו.
״אני ברור?״ הוא שאל ושיחרר את ידיי, הנהנתי בפחד וזזתי כמה שיותר לכיוון החלון, כמה שיותר רחוק ממנו.
״אז אני רועי, עוד כמה חודשים אהיה בן עשרים, אנחנו נהיה שותפים לדירה עד שהאבא הנחמד שלך יעביר את הכסף שהוא צריך להעביר וזה בינתיים מה שאת צריכה לדעת עליי״ הוא אמר בקלילות, מתעלם מהעובדה שהפחיד אותי עד מוות לפני רגע.
״שלא תהיה לך טעות, אבא ועמרי יבואו לחפש אותי״ הודעתי לו והוא גיחך.
״עד שאבא ועמריקי שלך יבינו שנעלמת אנחנו כבר נהיה רחוקים אהובתי״ הוא אמר ונגעלתי כשאמר ״אהובתי״, עמרי נוהג לקרוא לי ככה, הוא ורק הוא.
״אל תקרא לי אהובתי״ הפצרתי בו והבטתי מחוץ לחלון בכדי לא לפגוש בעיניים השחורות שלו.
״טוב״ אמר ״אהובתי״ הוסיף אחרי רגע בהתגרות, שחררתי אנחה עצבנית והוא פתח את תא הכפפות, מוציא חבילת סיגריות, שולף אחת ותוחב אותה לפיו.
״יש לך אש?״ הוא שאל והבטתי בו בהרמת גבה.
״אני נראית לך כמו אחת שיש לה אש?״ שאלתי בחזרה וחזרתי להביט בחלון, הוא עצר את האוטו בפתאומיות ועפתי קדימה.
״חוק מספר שתיים, אף פעם אל תעני לי בשאלה״ הוא הביט בי ונאלצתי להביט בו בחזרה למורת רוחי.
לא עניתי לו בחזרה משתי סיבות, א׳ פחדתי, ב׳ פחדתי עוד יותר.
״אז יש לך אש?״ הוא שאל שוב למרות שכבר ידע את התשובה וחזר לנסוע.
״לא״ צייצתי ואחזתי בג׳קט של עמרי, הדבר היחידי שהיה לי ממנו, הוא בטח משתגע מדאגה.
חזרתי להביט ברועי, הוא שיחק בסיגריה הכבויה בעצבנות בעזרת שיניו, העברתי את מבטי לשיערו השחור שהתמזג עם צבע עיניו ולשורת הקעקועים שעיטרה את שרירי זרועותיו החסונות, חולצת הטי שירט הצמודה הבליטה את שרירי החזה שלו ולרגע זה היה נראה כאילו אין לו מה לעשות חוץ מלהתאמן ולחטוף אנשים.
הוא עצר ליד תחנת דלק ושיחרר את חגורתו.
״את רוצה משהו?״ שאל והביט בי.
״מים״ סיננתי.
״אין בעיה, רק תעשי טובה לשנינו ואל תנסי לברוח, ככה תחסכי לשנינו מרדף חסר טעם ואת העצבים שלי״ הוא אמר והוציא את הסיגריה מפיו, פותח את הדלת ויוצא החוצה, לא שוכח לנעול.
התלבטתי עם עצמי מה באמת לעשות, לשבור את החלון ולנסות לברוח בתקווה שלא אתפס על ידיו או להקשיב לו ולהישאר ולצפות ללא נודע, עוד לפני שהספקתי להתמקח עם עצמי רועי חזר ובידיו כמה שקיות.
״מים לאהובתי״ הוציא את המים מהשקית והגיש לי.
״תפסיק לקרוא לי ככה״ הפעם ביקשתי ומבלי שציפיתי דמעה החליקה מבעד לעיני.
״אז איך את רוצה שאני אקרא לך? יפה, רוני, רון, אליסון, אלי, אליס, אל, גריי, גברתי?״ הציע רשימה של שמות בזמן שגיחך בין כל שם לשם.
״אל תקרא לי״ ביקשתי ופתחתי את בקבוק המים, לגמתי ממנו בכדי להעביר את היובש בגרוני וסגרתי אותו, מחזירה לשקית שהייתה מלאה בחטיפים, ממתקים וחטיפי בריאות.
״למקרה שתהיי רעבה״ הסביר את שאלתי העתידה לבוא.
״עוד כמה זמן מגיעים?״ שאלתי והרמתי את
רגליי על המושב.
״עוד הרבה ותורידי את הרגליים שלך״ הוא דרש ממני וכל שנייה החטיף מבט למושבי.
״תהרוג אותי, תרביץ לי, זרוק אותי מהאוטו אני לא מורידה, זאת הצורת ישיבה שלי, אתה תתרגל״ הבעתי עמדת התנגדות לראשונה כמו שצריך.
״בלי הנעליים לפחות״ הוא קבע פשרה וחלצתי את נעלי הבובה.
״לכי לישון״ הוא הציע וליטף את ירכי, העפתי את ידו ממני ופשטתי את הג׳קט עמרי ממני.
״יש לנו עוד הרבה לנסוע״ הוא הוסיף נאנח, מחזיר את ידו להגה, לקחתי את הג׳קט וכיסיתי את פלג גופי העליון כך שישמש לי כשמיכה, הנחתי את ראשי על תחתית החלון ועצמתי את עיניי, מכריחה את את עצמי להירדם בתקווה שאני אתעורר ואגלה שכל הסיוט הזה היה בעצם חלום.

-נקודת המבט של רועי-
כשוידאתי שהיא נרדמה עצרתי בשולי הכביש וחייגתי לאבא שלי.
״איפה אתה?״ הוא שאל את שאלתו הקבועה.
״בדרך, יש לי עוד כמה שעות טובות של נסיעה״ נאנחתי ונשענתי לאחור על המושב.
״לא בשביל זה התקשרתי״ אמרתי בקול רציני.
״אז בשב…״ הוא החל לשאול אך קטעתי אותו.
״התקשרתי כדי שתדבר עם האבא הטחון שלה כמה שיותר מהר כי החצופה הקטנה לא מפסיקה ליילל לי פה״ התרגזתי ובעטתי בדוושת הגז.
״סבלנות רועי, סבלנות״ הוא הרגיע אותי והידקתי את לסתי.
״איפה היא עכשיו?״ הוא שאל וגלגלתי את עיניי.
״עם סבתא שלי, איפה היא תהיה?״ התחכמתי בעצבנות והבטתי בה, שיערה החום והמתולתל נלכד בקליפס שנלחם על תפקידו ועל האף המשורטט שלה, נשימותיה היו סדירות ופניה היו שלוות.
״התכוונתי למה היא עושה״ הסביר את עצמו בשנית והסטתי את מבטי בחזרה אל הכביש.
״ישנה״ אמרתי בקול קטן וחזרתי להתניע את האוטו בידיעה שנסיעה ארוכה עוד מצפה לי.
״טוב, תנחית אותה בדרכים שלה ותעדכן אותי״ הוא אמר ברמיזה לכך שהשיחה תתנתק בכל רגע.
״ביי אבא״ אמרתי וחזרתי אל הכביש.
עייף, תשוש ועצבני המשכתי לנסוע לעבר הכתובת שניתנה לי.
העברתי בה מבטים חטופים, היא לא נראתה בכלל אמריקאית, השיער, העיניים, המבטא שכלל לא נשמע, אלא ישראלית מן המניין כך שרק שמה הסגיר אותה.
היא מעצבנת וכל כך חצופה, אני יודע שבתוך תוכה היא מתה מפחד, מרתיח אותי שהיא מדברת אליי כאילו אני חבר שלה.

-נקודת המבט של רוני-
התעוררתי במקום לא נוח, מקום שבטוח לא היה המיטה שלי, התמתחתי ושחררתי כמה קליקים מהצוואר.
״בוקר טוב ליפהיפה הנרדמת״ קול נשמע וחייכתי.
״בוקר טוב עמריקי״ חייכתי ופקחתי את עיניי.
״אימא!״ צרחתי כשנזכרתי שאני לא בבית והבחור שלצדי ממש לא עמרי שלי.
״אני חושב שהתכוונת לרועי״ הוא תיקן אותי וצחק.
״מה השעה?״ דרשתי לדעת והוא הביט בשעון היוקרתי שנענד על ידו.
״חמש לפנות בוקר״ אמר בעייפות ופיהק.
״מתי מגיעים?״ שאלתי, חסרת סבלנות.
״חמש דקות״ אמר ולבי החל לדפוק בקצב מהיר יותר, רק עכשיו עיכלתי שאני בחברת מישהו שאני לא מכירה, רחוקה מאבא, רחוקה מהחברים, רחוקה מעמרי, רחוקה מהבית.
הגענו לבית באמצע שום מקום, רועי חנה את הרכב בחנייה המקורה, פתחתי את דלתי ויצאתי, נעמדתי מול דלת וחיכיתי לרועי שהתקדם גם הוא לדלת, מזיז אותי מעט ומכניס את המפתח למנעול, מסובב ופותח את דלת הבית.
״ברוכה הבאה לבית החדש ש…״ הוא החל לומר אך עוד לפני שסיים רצתי לאחד החדרים, סוגרת ונועלת את הדלת אחריי, מאתרת את המיטה וקופצת עליה, מחבקת את הכרית ומתחילה לבכות.