חטופה – פרק שני

"בואו שבו " אני מחווה בידי לעבר שני אנשים בלבוש משטרתי על הספה החומה הגדול העומדת במרכז הסלון , בוחן אותם במבט זהיר . הראשון והדומיננטי יותר היה הגבוה מבניהם , שיערו השחור היה משוך מעט לאחור ועגיל עיטר את אזנו הימנית , הוא הראה מבט נינוח והתיישב בעדינות על הספה , מברך לשלום את אמי שהספיקה קצת להתאושש וספל חדש ומהביל מונח בין כפות ידיה , היא מהנהנת בחיוך קטן בחזרה . השני , הנמוך יותר נגע לא נגע באקדחו , כאילו מוכן לשלוף אותו בכל רגע שמתבקש ומבטו היה מצומצם ובוחן , נראה כאילו עברו עליו מעט מקרים בחייו . התיישבתי על הכורסא ליד , שולח מבט מעודד לאמי ומניח את מרפקיי על ברכיי , נשען מעט קדימה . הגבוה יותר פתח את פיו ראשון ואני מרים את מבטי אליו " ובכן , אני הוא השוטר רונן מלטון וזהו עמיתי השוטר בן גיל" הוא מחווה בידו כלפי עמיתו שמבטו נשאר דרוך על שאר הרהיטים בבית , מחפש תזוזה חשודה כלשהי וממשיך לדבר כשלא מקבל ממנה מענה או תגובה " ואנחנו מטעם ארגון כלשהו שאת שמו לא ניתן לחשוף מפאת נהלים בטחוניים . מי מכם התקשר אלינו ? " הוא שולח מבט מהיר מאמי אלי ובחזרה " אני " אני עונה והוא מחזיר את מבטו אלי " תרצה לספר לי למה ? " הוא שואל בניחוחות " אני חושב שאמא שלי תוכל להסביר לכם טוב יותר , אני הייתי צעיר כזה קרה " אני בולע את רוקי בכבדות מעט " כלומר , כשהיא נחטפה " השוטר לא מעתיק עדיין את מבטו ממני " אתה היית שם ? " הוא שואל ואני מהנהן בתגובה , נלחם בפרץ של הפלאשבקים שרצה לשטוף את מוחי . אני חייב להיות חזק . " אתה זוכר משהו ? " הוא שואל בזהירות כשמבחין בעובדה שאני מחכה לשאלותיו ולא מאריך את השיחה בזיכרונות " . אני מהנהן שוב ומרגיש את החומה נפרצת ואת פרץ הזיכרונות מתחיל לגלוש , הוא מחווה בראשו , כמעודד אותי לספר . מבטו של השוטר השני , בן אני חושב , מופנה גם הוא אלי והוא מוציא פנקס קטן מכיסו , פותח את פקק העט הנובע שהיה תלוי מכיס חולצתו " זה קרה לפני קצת יותר מחמש שנים . אני ואלינור היינו החברים הכי טובים , עשינו הכל ביחד " אני מרגיש את הדמעות הטיפשיות עולות במעלה גרוני ואני בולע אותן בכבדות " גם האמהות שלנו היו חברות טובות . ובאחד הימים של החופש הגדול נסענו לסופרלאנד . היא כל כך התלהבה שם " אני מרגיש את עצמי מחייך כשאני נזכר בשיערה השחור מתנפנף ברוח כשרצה ממתקן אחד למשנהו ואת עיניה זוהרות כשהקדשתי לה דובי מאחד מדוכני הפלת הבקבוקים " והתחיל להחשיך ובאותו הערב היה איזה שהוא יריד באיזור אז המקום התחיל להתמלא באנשים ותיכננו להתחיל לחזור הביתה . היא רצה להביא את הדובי שהבאתי לה במתנה מאחד הספסלים שהיו בסוף השטח של הדשא , ממש מאתיים מטר מאיתנו , ואז היא לא חזרה יותר " אני מרגיש דמעה מלוח זולגת על אפי וממהר לנגב אותה במהירות . אני לא בוכה . אף פעם לא . השוטרים מעבירים מבט מהיר ובן מהנהן לעבר חברו , כאילו מאשר לו שאכן כך התקיימו הדברים ואז משרבט משהו בפנקסו " ואת גברת גורדון , את זוכרת משהו מאותו הערב ? " השוטר רונן מעביר את מבטו אליה והיא לוגמת בעדינות מכוס הקפה שבידה , אני מבחין ברטיבות שעל לחיה ושואל את עצמי איך הגענו למצב הזה . עבור חמש שנים . חמש שנים . קולה של אמי מנתק אותי מהרהוריי ואני מאזין לה בדריכות " לא הרבה חוץ משנתיים של סבל , ייסורים ובכי . אן התאבדה לאחר השנתיים האלה , אך אחד לא כעס עליה או ניסה לשפוט אותה , היא הייתה אם חד הורית, כמוני ועם ילדה יחידה . איבדתי מישהי שהייתה כמו אחותי וילדה שהייתה כמו ביתי בפרק זמן קצר מדיי " היא מניחה את הספל על שולחן הזכוכית שמולה ורק אז אני מבחין עד כמה שידיה רועדות " איפה היא ? " היא מעזה להרים את עיניה הרטובות אל השוטר ולאחר שאני מעכל את שאלה אני מסתכל עליו בדריכות גם כן , שפתיו נעות לאט מדיי כשהוא מדבר , לאט מדיי לטעמי" זה סמוי גבירתי . הבנו שאין לה עוד משפחה חוץ מאמה ושכנראה נצטרך להעביר אותה לידיים של לשכח הרווחה , שימצאו לה מענה מתאים " אני מרגיש א נשמתי נעתקת לקראת המילים האכזריות ומביט בתחינה באימי , בבקשה שתגיד את זה . בבקשה שתגיד את זה . " אנחנו נאמץ אותה " היא פולטת בלי לחשוב כמעט ועל שפתיי עולה החיוך הגדול ביותר בעולם , שפתיי משחררות אוויר שנעצר בחזי מבלי שהבחנתי בו . השוטרים מעבירים מבט נוסף ואני מנגב את כפות ידיי המזיעות במכנס הפיגמה שלי שלא טרחתי להחליף " אנחנו נבדוק אז זה בכובד ראש ונשתדל להחזיר לכם תשובה במהלך השבוע , לבינתיים היא נמצאת בידיים טובות בבית החולים " בית חולים . איזה מילה נוראית . אנחנו מחליפים כמה מילות פרידה והשקט צורם חזק באזניים כשהם יוצאים , לא מחשבות . לא רגשות . לא זכרונות . רק שקט . אני מתיישב על הכורסא בשנית , מרים מבט מהיר לאמי שפינתה את ספלי השתיה וצלחת העוגיות וממשש בכיסי לפלאפון שלי . 7 שיחות שלא נענו ו 11 הודעות . אני מעביר רפרוף קצר על השיחות , כולם מחברים שכנראה דאגו קצת מעצם היעדרי , ואני שולח להם הודעות הרגעה ו'אני אסביר לכם הכל מאוחר יותר' . 6 מההודעות הן מחברתי ואני מגלגל את אצבעי על המסך , ' בוקר טוב נסיך ' 'נוסעים היום ביחד ? ' ' התחיל השיעור , איפה אתה ? ' 'דני , אני צריכה להילחץ ? אתה לא עונה ' ' טוב אתה בטח ישן , אני רק מקווה שאתה לא שוכח את התכניות שלנו להלילה , הולך להיות יותר מסתם כיף ;) ' ' אווהבת אותךך ולא יכולה לחכות ' אני מגחך ומקליד לה בחזרה ' אל תדאגי , לא שכחתי . הולך להיות בלתי נשכח ' . כנראה שהעולם לא באמת נעצר ככלות הכל .