(חזרתי לאתר, ובגדול!) חורים של אחרים: פרק 1:)

"אני אוהב אותך. תמיד אהבתי אותך. גם כשעזבתי אהבתי אותך. ואני בחיים לא אסלח לעצמי על זה, כי – "
"אוי, תסתום כבר ותנשק אותי."
"אוי אלוהים," אמרתי. הושטתי את ידי אל קערת הפופקורן ולקחתי חופן.
"אוח, תסתמי כבר," מלמל גור והקפיץ לפיו עוד פופקורן. לקחתי את השלט מהשולחן שמולנו והעברתי ערוץ.
"הי! מה את עושה? אני באמצע!"
"אתה מוזמן להיות באמצע בבית שלך," אמרתי וקמתי, מנערת מבגדי פופקורן.
"למה את כל כך אנטי מסרטים רומנטיים?"
"אני לא אנטי," אמרתי וכיביתי את הטלויזיה, "אני פשוט מציאותית. וזה," הצבעתי על הטלויזיה, "לא המציאות."
"אז מה המציאות?"
"לשבת בבית, לטחון פופקורן, להשמין ולחכות שאורן יתקשר," חייכתי בציניות. "זאת המציאות."
"את נורא מצחיקה," רטן גור וזרק עלי פופקורן. "וחוץ מזה," אמר, "זה נגמר."
"לא!" אמרתי בציניות ונחתתי על הספה לצידו. "אני לא מאמינה! מה, מתי?"
"אולי די כבר עם הציניות שלך," רטן גור. "ואז את עוד מתפלאת למה אף אחד לא רוצה אותך."
הנפתי את אצבעי מולו. "הי הי הי, עד כאן!"
דלת הכניסה נפתחה ונסגרה בטריקה. מהפינה הגיח רועי – אחי הגדול – ועלה למעלה, מתעלם לחלוטין ממני ומגור.
"היי רועי," קרא אליו גור. רועי מלמל משהו מלמעלה, וטרק את דלת חדרו. "עזוב גור," פניתי אליו, "אמרתי לך שהוא לא בעניין. הוא סטרייט לגמרי."
"אורן?"
"לא, רועי!"
"מיקוש, אני לא בעניין של רועי כבר שנתיים."
גלגלתי עיניים. "כן, אה?"
הפלאפון של רטט. לקחתי אותו מהשולחן והדלקתי את המסך. "ממ. הודעה מדין."
"מה היא רוצה?" שאל גור, מעביר את ידו בשיערו הקצוץ והחום.
"יש היום בערב מפגש בבית של אורן, חוגגים לו יום הולדת. אתה בא?"
"כן, בטח, מת- רגע, אורן?"
"אוי די כבר," אמרתי והקמתי אותו מהספה. "תבוא, תצחק, תשתולל. תראה לו שלא אכפת לך יותר ממנו."
גור משך בכתפו. נאנחתי. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אתה צריך להתגבר ולעבור הלאה. "?get over and let's start party, dude. Are you understand me"
גור הביט בי במבט המתנשא שלו. "אחותי, תפסיקי עם זה. המבטא שלך על הפנים."
גלגלתי עיניים ודחפתי אותו לכיוון הדלת. "כנראה מה שיעשה לך את היום זה שופינג." גררתי אותו החוצה ונעלתי את הבית. "שלא תגיד שאני לא עושה דברים למענך."
הוא שתק. הסתובבתי אליו. "גור?"
הוא הסתמס בפלאפון שלו. חטפתי את אותו מידיו וסגרתי אותו. "הי! אני באמצע – "
"לא שוב פעם," אמרתי. "תתמודד גור. הוא בסך הכל פוץ אפסון קטנטן ולא מזיק. אתה.. אתה… אתה גור!"
הוא הביט בי במבט משתאה.
"טוב, אולי לא."

נשענתי על הקיר בסמוך לתא המדידה ודפדפתי בקטלוג החנות.
"נו, אתה מתכוון לצאת כבר?"
"עוד שניה!" גור הסיט את וילון התא ויצא החוצה, נעמד מול המראה ובוחן את עצמו. "איך?"
בחנתי את מה שלבש. הוא התעקש למדוד את החולצה הלוחצת ואת המכנסיים הלא מחמיאים ברמות בטענה שזה יוציא לאורן את העיניים.
"זה מאוד… מקורי."
גור נאנח. "למה תמיד כשאת חושבת שמשהו מכוער את אומרת שזה מקורי?"
"כי לא תראה עוד אף אחד הולך עם זוועה כזאת," אמרתי ובחנתי את תווית המחיר בגב החולצה. "ובטח שלא תראה עוד מחיר כזה."
גור משך בכתפיו ונכנס חזרה לתא. "אל תדאג," אמרתי, "אורן יקלוט מתישהו שהוא דפוק ויחזור אליך על ארבע."
גור תחב את ראשו בפתח שבין הקיר לוילון. "יש לי רעיון איך לגרום לו לקנא, אבל אני צריך בשביל זה גיי חתיך במיוחד."
"גור!"
"מה?"
"מה 'מה'?! אתה לא מקשיב לי בכלל!"
"הבנתי, הבנתי. 'תהייה אתה, תהייה אמיתי', בלה בלה בלה. בחייך אופרי, שנינו יודעים שאלו סתם קלישאות מטומטמות."
"טוב, קדימה," נאנחתי. "אני רוצה להגיע כבר לדין." דחפתי אותו פנימה. "אז תזדרז כבר!"
"תגידי," קרא גור מתוך התא, "את חושבת שרועי יסכים?"
"לתת לך מכות? אל תדאג, את זה גם אני יכולה לעשות."
"לא, מטומטמת. להיות הדייט שלי?"
סגרתי את הקטלוג. "חשבתי שאמרת שכבר ירד לך מאח שלי."
"כן," אמר ויצא מהתא, סוגר את הריצ'רץ' של הג'ינס שלו, "אבל זה היה לפני שחשבתי על – "
"שלא תגיד את זה אפילו."

צלצלתי בדלת.
"טוב תזכור. לא משנה מה קורה, אתה שם פס. אתה רגוע, אתה קול, אתה שם זין על כולם. ברור?"
גור הנהן בדיוק כשדין פתחה את הדלת. שיערה השחור והארוך גלש על כתפיה, והפוני שלה נחת על אפה והסתיר את עיניה החומות.
"תודה לאל שהגעתם," אמרה ומשכה אותי פנימה. גור נכנס אחרי בשקט, וסגר את הדלת. ראיתי אותו עוצר ושואף את האויר, מריח ומתענג על ריחו של אורן השורר בביתו.
"גור," הערתי אותו, "בוא כבר!"
הוא נעמד לידי, בדיוק כשאורן הגיח מהמטבח, שני מגשי פיצה מדיפים ריח מגרה בידיו. "יופי, טוב שבאתם. מיקה בואי תעזרי לי עם ה.." מבטו נעצר על גור.
"גור."
"היי."
"טוב לראות אותך," חייך אורן. הוא עבר במבטו על לבושו. "וואו, אתה נראה ממש… הורס."
"כן, יופי יופי." דין נטלה בזריזות מידיו של אורן את הפיצות וקפצצה לכיוון הסלון, שם ישבו שאר החבר'ה.
הלכתי אחריה אל הסלון, אוחזת בידו של גור. "אתה רואה?" לחשתי לו, "אמרתי לך. תאמין לי, אתה צריך להקשיב לי יותר כשמדובר בלבוש שלך."
גור העביר את ידו על חולצתו. "ואפילו לא הייתי צריך חבר חדש."
"אה הא," חייכתי. "אמרתי לך."
התיישבתי על הספה בין דין לבין דור, נער נמוך מעט בעל עיניים חומות וצוחקות. הוא היה החבר של דין עד לפני שלושה חודשים ודין נפרדה ממנו בטענה שהיא בטוחה שהוא בוגד בה.
גור התיישב על הכורסה שמולנו ואורן התיישב על הרצפה לצידו. אחרי שלושה משולשי פיצה וארבע כוסות גדולות של קולה התחלתי לשים לב למבטים בין גור ואורן.
"גור?" השמתי את תשומת ליבו. הוא הסתובב אלי, על פניו הבעה חמורה.
"אתה מוכן… לבוא איתי להביא עוד…" הסתכלתי על השולחן, מחפשת תירוץ. "ממ, קרח?"
"לא, לא נראה לי. אני – "
קמתי ועברתי את המרחק ביני לבינו במהירות, תופסת חזק בידו וגוררת אותו לכיוון המטבח. "נו בוא כבר!"
הצמדתי את כתפיו אל המקרר כדי שלא יוכל לזוז. "למה לעזאזל הפרעת לי?" רטן. נאנחתי. "גור, מה ניסית לעשות שם?"
"ניסיתי לשקם את חיי האהבה שלי." הוא שילב את ידיו על חזו בהפגנתיות. "וזה הצליח לי, עד שאת הפרעת לי."
גלגלתי עיניים.
"ותפסיקי לגלג עיניים. זה מחרפן אותי!"
הנחתי לידי לגלוש מטה ולהתנדנד לצידי גופי. "אוקיי. מה שאתה רוצה. רק אל תבוא אלי בוכה אחר כך."
"כן כן, מה שתגידי." גור עקף אותי וחזר לשבת במקומו לצד אורן.
"אני חייבת להפסיק לעשות כל הזמן טובות לאחרים," מלמלתי. פתחתי את הפריזר והוצאתי משם שקית גדושה בריבועי קרח. שמתי אותם בקערית ונכנסתי אל הסלון. כשהנחתי אותם על השולחן נשמע צלצול בדלת.
"מיקוש, תעשי טובה, תפתחי את הדלת," ביקש אורן והמשיך לדבר עם גור.
"כן, בטח. תבקשו מהפראיירית שתעשה את זה," מלמלתי וגררתי רגליים עד לדלת. פתחתי אותה ומיהרתי לתפוס כד עטוף צלופן מרשרש קשור בסרט בוהק שנזרק לכיווני מהפתח. "מזל טוב אחי," אמר הנער. "מצטער שלא באתי עוד קודם, אבל בכל זאת הבאתי לך מתנה."
"הוא שם," אמרתי, מצביעה לכיוון הסלון בידי האחת, ובשניה מייצבת את הכד בזהירות שלא ייפול.
"סבבה," אמר וטפח על כתפי. הוא נכנס לבית וקרא, "הי אורן. לא אכפת לך שהבאתי כמה חברים, נכון?"
עוד שלושה נערים צוהלים נכנסו לבית, רועשים וצוחקים, כל אחד מהם שעבר גרם לי כמעט להפיל את הכד המכוער שהראשון הביא לאורן.
"חכי, בואי אני אעזור לך."
בשניה לפני שהכד נפל ונשבר, יד הופיע מתחת והחזיקה אותו, בעוד היד השניה אוחזת בצידו.
הרמתי את מבטי אל הנער הנחמד. "תוד – "
"מיקה?"
הכד נשמט מידי, מחליק בין ידיו של הנער.
"אלעד! מה אתה עושה כאן?"