חזקה. פרק 3.

בבת אחת נפל לי האסימון, הפלתי עליו את העוגת יום הולדת שקניתי לקייט. אני זוכרת איך צחקתי אחר כך, אני זוכרת העיניים הכחולות הסתכל עלי בשנאה אבל בגיחוך.
חטפתי התקף צחוק. מול הפנים שלו, ואף אחד לא הבין מה קרה לי.
ואני צוחקת בלי בושה, נזכרתי בשיער המלא ציפוי השוקולד והסוכריות של העוגה.
"זה עדיין מצחיק אותך?" הוא שאל מעוצבן, אבל שמעתי גם בקולו שמץ של צחוק.
"לא.." אמרתי, נתקפתי התקף צחוק עוד יותר חזק.
"אתם מכירים?" אנבת' שאלה אותי.
"לא. לא ראיתי אותו אף פעם בחיים שלי." אמרתי בין צחוק לצחוק.
"אז את רוצה להסביר לי למה את צוחקת על ילד שלא ראית אף פעם בחייך?" אנבת' שאלה בפליאה תוך כדי גיחוך על המצב המאוד קשה שאני נמצאת בו עכשיו.
"לא.."
"את מסוגלת להגיד משהו חוץ מלא?"
"כן.."
"עוד משהו?"
"שחור, לבן."
"את רוצה לצחוק עוד קצת?"
"זו שאלה?"
"אכן?"
"אכן?!" שאלתי.
"מה חשבתי שמשחקים כן, לא שחור לבן."
"טוב אז הרגע נפסלת." אמרתי לה.
"טוב עבר הרגע, אם לא אכפת לכן אני מחפש את החדר שלי."
"אממ ,אז איפה החדר שלך?" שאלתי בתקווה שהוא לא בקומה שלי.
"חדר 20." ננה אמרה.
"מעולה זה חדר לידי.." אמרתי בציניות.
"עשיתי לך משהו- כי לפי ידיעתי זאת את שמעכת עלי את העוגה ההיא- או שאת סתם שונאת בנים חתיכים כמוני?"
"רגע השנאה שלי גלויה?! ואני ניסיתי כל כך להסתיר את זה.."
"אז את כן שונאת אותי?"
"שונאת?! מה פתאום!" סותרת את מה שאמרתי בדיוק לפני רגע. "אני מתה על אנשים צנועים כמוך! הם פשוט כל כך צנועים שהם- עושים לי בחילה."
"הזכרתי גם שיש לי קוביות? אני יכול להראות לך."
נעצתי בו מבט מעוצבן. איך הוא יודע שיש לי חולשה לקוביות?!
"את השיחות פטפוטי האהבה ביניכם תשאירו לאחר כך ,כרגע אתם מאחרים לבית הספר." ננה נזפה בנו.
"פטפוטי אהבה?!" שאלתי בתמיהה. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים ליצור הזה." נשפתי בכעס.
"ג'ייק, נעים להכיר." הוא תקע בי מבט משתחצן.
נעצתי בו מבט אחרון של שנאה, ויצאתי לכיוון האוטו.
כולם השיגו אותי חוץ מהתאומים- למזלי- וננה.
"תקעת בו עוגה?" אנבת' גיחכה.
"זה היה בטעות!" אמרתי.
נכנסנו לאוטו ואחרי נסיעה של 10 דקות בשתיקה הורדתי את רון אחרי עוד 5 דקות הגעתי לתיכון שלנו, תיכון מידלטון.
"את בטוחה שזה היה בטעות?" אנבת' שאלה כשהלכנו לכיתת האם שלנו.
"כן, זה היה בטעות!" נשפתי בכעס.
"טוב, טוב.." היא מתגוננת ואז היא חייכה לעצמה.
"או לא! אנבת' אל תחשבי על זה אפילו!" אמרתי תוך כדי שאנחנו נכנסות לכיתה.
"לחשוב על מה?" היא שאלה תמימה.
"אנחנו לא הולכים להיות ביחד! את והראש הרומנטי שלך." אמרתי.
"נו טיילור-" היא התחילה לומר ואז נעצרה ופשוט שתקה לעצמה.
אוי אלוהים, לפעמים הילדה הזאת יכולה להיות ממש מעצבנת.
התיישבנו במקום הקבוע שלנו וחיכינו למורה, אנבת' עם חיוך דבילי תקוע לה בפנים ואני עם הבעת פנים כועסת.
"בוקר טוב." שמעתי את המורה שלנו נכנס לכיתה.
"בוקר טוב." כולם ענו לו במקהלה חוץ ממני.
"טוב יש לנו תלמיד חדש," הוא אמר.
לא נכון, הוא גם לומד בכיתה שלי?!
"ג'ייק תציג את עצמך." הוא אמר לג'ייק.
"אז, קוראים לי ג'ייק," שמעתי את הקול שלו, הרמתי אליו מבט וראיתי את המבט שלו מקובע עלי. העיניים שלנו נתקעו אחד על השני לשנייה ואז כל אחד הפנה את המבט שלו למקום אחר. "שבוע הבא יש לי יום הולדת שבע עשרה, הגעתי לפה מקנדה לפני שנתיים ואני גר עכשיו בבית היתומים אחרי שההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים." הוא אמר ואת המשפט האחרון הוא אמר בכזה עצב שממש ריחמתי עליו.
"טוב. ג'ייק אתה יכול לשבת ליד טיילור, אנבת' את עוברת ליד ג'יני. גם ככה מזמן הייתי צריך להפריד ביניכן."
"עכשיו הילד הזה הולך גם לשבת לידי?
כמה היום הזה עוד יכול להתדרדר?!