חזקה. פרק 2.

חזקה.
היססתי מול הדלת. לא רציתי להיכנס הביתה כי ידעתי מה מחכה לי שם. שמעתי את הצעקות, את הצלחת מתנפצת על הרצפה. אבל הייתי חייבת להיכנס רון שם. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד עם הבלגן הזה- הוא רק בן 12, קשה לו להיות לבד.
נכנסתי.
"אני בבית!" צעקתי.
"טיילור, לכי לחדר שלך עכשיו." אמא שלי צעקה לי.
לא היססתי, לא רציתי להיות שם בין הריב שלה של אבא.
נכנסתי לחדר שלי וזרקתי את התיק על המיטה והלכתי אל רון.
"איך אתה?" שאלתי כשנכנסתי לחדר של רון.
מצאתי אותו על המיטה עם אוזניות על האוזניים.
הורדתי לו אותן בזהירות.
"טיילור!" הוא אמר בהקלה וחיבק אותי.
"כמה זמן זה כבר ככה?" שאלתי.
"שעה, אולי יותר." הוא ענה.
"מצטערת שנטשתי אותך. לא רציתי לחזור הביתה אחרי בית ספר, הלכתי לקייט."
"זה בסדר, אני מבין אותך."
"אתה רוצה שאני אביא לך משהו מהמטבח?" שאלתי.
"את הולכת לשם?"
הנהנתי. "את יכולה להביא סנדוויץ' עם שוקולד?" הוא שאל.
"בטח, אני אביא גם לעצמי. אני חוזרת תוך חמש דקות." אמרתי ויצאתי מהחדר.
הלכתי לכיוון המטבח, הקולות בקעו מהסלון אז קיוויתי להישאר בלתי נראית.
הגעתי למטבח בשלום מרחתי לי לרון שוקולד על לחם במהירות לקחתי לנו צלחת והתחלתי להתגנב בחזרה לחדר שלו.
באמצע הדרך, הצצתי בזהירות לכיוון של ההורים שלי.
שמטתי את הצלחת שלי.
הוא, אבא שלי, הכה אותה, את אמא שלי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה , כבר ראיתי את זה קורה- אבל הפעם היה בזה משהו שממש עצבן אותי וגרם לי לעשות מה שעשיתי.
"לא!" צעקתי כשהוא בא להנחית לה עוד מכה. זינקתי ונעמדתי ביניהם.
"טיילור! לכי מפה!" אבא שלי צעק עליי.
"לא! אין לך שום זכות להכות אותה!" צעקתי עליו.
"טיילור לכי מפה בבקשה." אמא שלי התחננה לי.
"לא. אני לא נוטשת אותך!" אמרתי ונשארתי במקום, ביניהם.
הדבר הבא שקרה היה לחלוטין לא צפוי. אבא שלי, נתן לי סטירה.
הלחי כאבה לי, השיער שלי התפרע כשהזזתי את הראש שלי במהירות והתנשפתי.
"גייב!" אמא שלי צעקה עליו.
הרמתי אליו מבט הזדקפתי בגאווה. "אין לי אבא יותר." אמרתי בהתרסה.
רצתי לחדר של רון, תפסתי אותו ביד וגררתי אותו אל מחוץ לבית.
"טיילור! טיילור, מה קרה?" הוא שאל מבוהל.
"אני לא מוכנה להישאר שם היום. אני חוזרת עוד כמה שעות לשם כשהם ישנו ואני לא מוכנה שתישאר שם לבד." אמרתי.
הוא הנהן ושתק. הוא למד לסמוך עליי.
"אנחנו הולכים לקייט, אתה תהיה שם עם שון בסדר?" שאלתי.
"בסדר." הוא אמר.
גשם התחיל לרדת ואני רצתי אל הבית של קייט.
"קייט!" צעקתי דפקתי על הדלת כשהגעתי.
"טי, מה קרה?" היא שאלה.
"אני אסביר לך תכף. אנחנו יכולים להיכנס?" חושפת מאחורי את רון.
"בטח, כנסו. שון! יש לך אורח!" היא צעקה.
שון צץ לקח את רון לחדר שלו.
"כנסי." היא אמרה לי.
עלינו לחדר שלה, היא סגרה אחריה את הדלת והתיישבנו על המיטה.
הדמעות התחילו לזלוג, קייט היא היחידה שיכולתי לבכות בפניה.
מול כל אחד אחר הייתי חזקה שמרתי על עצמי- במיוחד בפני רון, אבל קייט הכירה אותי מכיתה א'. עשר שנים, אז אני מרשה לעצמי להיפתח בפניה.
כבר חצי שנה שאני מתעוררת עם צעקות והולכת לישון עם צעקות.
כבר חצי שנה אני מחכה לרגע המיוחל שהם התגרשו- כן אני יודעת, איזה מן ילד נורמלי ירצה שההורים שלו יפרדו?! אבל בשבילי באמת הכל עדיף מאשר להמשיך לשמוע את הצעקות האלה.
סיפרתי לקייט כל מה שקרה היום.
כשסיימתי היא חיבקה אותי חזק.
"את תראי. הכל יסתדר איכשהו." היא אמרה לי.
הנהנתי בשקט.
"רוצה להישאר לישון פה?" היא שאלה.
"לא. אני צריכה להחזיר את רון הביתה." אמרתי.
"ללוות אותך?"
"זה בסדר. אני אסתדר, פשוט הייתי צריכה להיות רחוקה משם לכמה זמן. כמה זמן עבר?" שאלתי.
"שעתיים." היא ענתה.
"את לא רצינית.
"אני כן."
"אז אני באמת צריכה להחזיר אותו הביתה. אני אראה אותך מחר בבוקר." נתתי לה חיבק זריז אחרון והלכתי לקחת את רון.
"רון בוא חוזרים הביתה." נכנסתי לחדר של שון.
"אני בא." הוא אמר.
הוא נפרד משון ויצאנו מהבית.
"נו, אז מה עשיתם עכשיו שעתיים?" שאלתי אותו.
"סתם, דיברנו, ראינו טלוויזיה, היינו על המחשב." הוא ענה.
"אני שמחה שנהנית, אבל אמא בטח דואגת לנו." אמרתי מקפידה לא להגות את המילה
אבא.
"וגם אבא." רון אמר.
הלב שלי התכווץ בדאגה, אבל הנהנתי. "גם," בקושי הוצאתי את המילה מהפה, "אבא."
הלכנו בשקט כמה דקות, ופתאום התחלתי לשמוע סירנות ואמבולנסים מכיוון הבית שלנו.
התחלתי לרוץ גוררת אחרי את רון.
פניתי את הפנייה אל הבית שלי.
הוא עלה בלהבות.
"לא!!" צרחתי. פרצתי קדימה, ניסיתי להידחף בין כולם.
שני אנשי ביטחון תפסו אותי.
"גרת כאן?" הם שאלו אותי.
"כן, אבל ההורים שלי!!" צעקתי, לא תופסת מה בעצם הולך כאן.
"אני מצטער ילדה." הוא אמר.
"לא. זה לא יכול להיות!" לא יכולתי לקבל את זה.
"טיילור." רון הגיע אליי.
סחפתי אותו בין זרועותיי.
הוא כל מי שנשאר לי. ההורים של ההורים של מתו, ולא היו להם אחים או אחיות.
אנחנו לבד במערכה הזאת.
הדמעות התחילו לזלוג, אבל יכולתי לראות בברור, והדבר היחידי שראיתי זה את הלהבות מרצדות לי מול העיניים.
מה יהיה עכשיו? איפה נגור? איך נחיה?!
~חודש לאחר מכן~
"טיילור!!" אריק התפרץ אלי לחדר.
"תגיד לי, כמה פעמים אמרתי לך לשמור מרחק מהחדר שלי?!" צעקתי עלי וזרקתי עליו את הכרית.
אולי הוא רק בן 7 אבל הוא ממש מעצבן הוא ואחיו התאום נייט.
"אבל נייט רודף אחרי!"
"אז שירדוף אחריך מחוץ לחדר שלי." אמרתי וניסיתי לשקוע שוב בשינה.
"אריק!" נייט צעק.
אז אני לא יצליח להירדם שוב.
יקולל בית היתומים הזה. לא יכלו לשלוח אותי לבית יתומים בלי ילדים מעצבנים בני פחות מ-10?!
אבל, בית היתומים הזה העניק לי בית אחרי מה שקרה עם ההורים שלי, אני מתארת לעצמי שיש בו נקודת אור קטנה.
קמתי והלכתי מטושטשת לחדר של רון.
"רון קמת?" שאלתי.
"לא." הוא ענה.
"אז תקום, התאומים כבר עשו לי השכמה זאת אומרת שארוחת הבוקר תהיה מוכנה עוד 10 דקות." אמרתי.
"תיעלמי." הוא זרק עלי כרית.
"תקום." זרקתי אותה עלי בחזרה ויצאתי מהחדר.
"בוקר טוב טיילור."
"בוקר ננה." זרקתי לאחראית בית היתומים.
לא באמת קוראים לה ננה, פשוט ככה כולם קוראים לה אז מי אני שילך נגד הזרם?
הרי זה מה שעשיתי בחודש האחרון. למדתי להשתלב, לא ללכת נגד הזרם. אחרי השריפה העבירו אותי ואת רון לבית יתומים מאחר שאין לנו קרובי משפחה, ותוך כדי העבירו אותנו עיר בית ספר ואנחנו נאלצנו לעזוב את כל מה שהכרנו עד עכשיו ולהתחיל חיים חדשים.
כן, להתחיל חיים חדשים.
את זה לא עשיתי.
לא דיברתי אם אף אחד מחוץ לבית היתומים אלא אם כן זה באמת היה נחוץ.
החברה היחידה שלי הייתה אנבת', גם היא מבית היתומים.
היחידה מכל הילדים פה שהייתה בגיל שלי, האמת בדיוק לפני כשהגעתי לבית היתומים היה לה יום הולדת 16.
"אנבת' קמה?" שאלתי את ננה.
"כן, אבל היא מתארגנת, וכדי שגם את. דרך אגב, תורך היום להסיע את הקטנים לבית ספר."
"את הקטנים? את מתכוונת לתאומים?" שאלתי.
"אז למי?"
"לא יודעת, קיוויתי שאולי את האחרים כי בכל זאת, קשה לא לקוות שפעם אחת כשזה התור שלי להסיע אז אני לא יגיע לבית ספר עם כאב ראש."
"תמשיכי לקוות. את האחרים סילביה מסיעה. הערת את רון?"
"את שואלת?"
"לכי להתארגן."
גילגלתי עיניים ועליתי למעלה. נכנסתי לחדר של אנבת'.
"היי." אמרתי.
"היי." היא הסתכלה עליי גיחכה למראה הפרצוף העגום שלי. "תורך להסיע?"
"כן." נאנחתי.
"עוד לא התארגנת?"
"לא."
"אז לכי. יש לך 10 דקות להיות מוכנה."
"למה רק 10?"
"כי בעוד 10 דקות אני מוכנה." היא אמרה.
הוצאתי לה לשון והלכתי לחדר שלי.
"אריק, נייט. החוצה." גירשתי אותם מהחדר שלי.
"סילביה, תארגני את התאומים!" צעקתי לעוזרת של ננה.
"אני מארגנת את האחרים." היא צעקה לי בתשובה.
"אז תארגני גם אותם, אני מארגנת את עצמי." אמרתי ובלי לחכות לתשובה טרקתי את הדלת והתחלתי להתארגן.
"טיילור! צאי, עברו 10 דקות." אנבת' צעקה לי אחרי משהו כמו 2 דקות.
"אני יוצאת." גם ככה הייתי מוכנה. לקחתי את המפתחות של האוטו- לפעמים אני מצטערת שהוצאתי רישיון נהיגה כי אני וסילביה היחידות שיש להן רישיון. אנבת' צריכה להוציא עוד מעט אבל עד אז. ויצאתי.
"בואי התאומים ורון כבר למטה." אנבת' זירזה אותי.
"איך זה תמיד יוצא שאני האחרונה שמוכנה?" שאלתי.
"את איטית. בואי!"
נאנחתי וירדתי אחריה.
למטה חיכו לנו התאומים רון וננה. סילביה הקטנים האחרים כבר יצאו. ברור.
"טוב אנחנו יוצאים." אמרתי.
"חכי." ננה עצרה אותי.
"מה?" שאלתי.
"אמור להגיע ילד חדש." היא אמרה.
"ו..?" שאלתי.
"אני רוצה שאת ואנבת' תערכו ל סבב הכרות."
"זה חייב להיות עכשיו?" אנבת' התערבה.
"כן, אנחנו מאחרות."
"אה, לא אמרתי לכן? הוא הולך איתכם לתיכון."
"אין לי מקום באוטו." אמרתי.
"אריק ונייט הולכים לרופא שיניים." ננה אמרה.
"אז לא הולכים להרוס לי את האוטו ביום, מה?" שאלתי מרוצה מנקודת האור היחידה היום.
"לא."
"נו מתי הוא אמור להגיע?" אנבת' שאלה.
"כל רג-" ננה התחילה לומר אבל נקטעה כי הדלת בדיוק נפתחה.
ונכנס לבית יתומים נער ממש יפה עיניים כחולות שיער שטני מבולגן, ההפך הגמור ממני, אני עם העיניים החומות והשיער השחור- רגע, אני מכירה אותו!
"את?!" הא שאל המום.