חזקה. פרק 1.

היססתי מול הדלת. לא רציתי להיכנס הביתה כי ידעתי מה מחכה לי שם. שמעתי את הצעקות, את הצלחת מתנפצת על הרצפה. אבל הייתי חייבת להיכנס רון שם. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד עם הבלגן הזה- הוא רק בן 12, קשה לו להיות לבד.
נכנסתי.
"אני בבית!" צעקתי.
"טיילור, לכי לחדר שלך עכשיו." אמא שלי צעקה לי.
לא היססתי, לא רציתי להיות שם בין הריב שלה של אבא.
נכנסתי לחדר שלי וזרקתי את התיק על המיטה והלכתי אל רון.
"איך אתה?" שאלתי כשנכנסתי לחדר של רון.
מצאתי אותו על המיטה עם אוזניות על האוזניים.
הורדתי לו אותן בזהירות.
"טיילור!" הוא אמר בהקלה וחיבק אותי.
"כמה זמן זה כבר ככה?" שאלתי.
"שעה, אולי יותר." הוא ענה.
"מצטערת שנטשתי אותך. לא רציתי לחזור הביתה אחרי בית ספר, הלכתי לקייט."
"זה בסדר, אני מבין אותך."
"אתה רוצה שאני אביא לך משהו מהמטבח?" שאלתי.
"את הולכת לשם?"
הנהנתי. "את יכולה להביא סנדוויץ' עם שוקולד?" הוא שאל.
"בטח, אני אביא גם לעצמי. אני חוזרת תוך חמש דקות." אמרתי ויצאתי מהחדר.
הלכתי לכיוון המטבח, הקולות בקעו מהסלון אז קיוויתי להישאר בלתי נראית.
הגעתי למטבח בשלום מרחתי לי לרון שוקולד על לחם במהירות לקחתי לנו צלחת והתחלתי להתגנב בחזרה לחדר שלו.
באמצע הדרך, הצצתי בזהירות לכיוון של ההורים שלי.
שמטתי את הצלחת שלי.
הוא, אבא שלי, הכה אותה, את אמא שלי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה , כבר ראיתי את זה קורה- אבל הפעם היה בזה משהו שממש עצבן אותי וגרם לי לעשות מה שעשיתי.
"לא!" צעקתי כשהוא בא להנחית לה עוד מכה. זינקתי ונעמדתי ביניהם.
"טיילור! לכי מפה!" אבא שלי צעק עליי.
"לא! אין לך שום זכות להכות אותה!" צעקתי עליו.
"טיילור לכי מפה בבקשה." אמא שלי התחננה לי.
"לא. אני לא נוטשת אותך!" אמרתי ונשארתי במקום, ביניהם.
הדבר הבא שקרה היה לחלוטין לא צפוי. אבא שלי, נתן לי סטירה.
הלחי כאבה לי, השיער שלי התפרע כשהזזתי את הראש שלי במהירות והתנשפתי.
"גייב!" אמא שלי צעקה עליו.
הרמתי אליו מבט הזדקפתי בגאווה. "אין לי אבא יותר." אמרתי בהתרסה.
רצתי לחדר של רון, תפסתי אותו ביד וגררתי אותו אל מחוץ לבית.
"טיילור! טיילור, מה קרה?" הוא שאל מבוהל.
"אני לא מוכנה להישאר שם היום. אני חוזרת עוד כמה שעות לשם כשהם ישנו ואני לא מוכנה שתישאר שם לבד." אמרתי.
הוא הנהן ושתק. הוא למד לסמוך עליי.
"אנחנו הולכים לקייט, אתה תהיה שם עם שון בסדר?" שאלתי.
"בסדר." הוא אמר.
גשם התחיל לרדת ואני רצתי אל הבית של קייט.
"קייט!" צעקתי דפקתי על הדלת כשהגעתי.
"טי, מה קרה?" היא שאלה.
"אני אסביר לך תכף. אנחנו יכולים להיכנס?" חושפת מאחורי את רון.
"בטח, כנסו. שון! יש לך אורח!" היא צעקה.
שון צץ לקח את רון לחדר שלו.
"כנסי." היא אמרה לי.
עלינו לחדר שלה, היא סגרה אחריה את הדלת והתיישבנו על המיטה.
הדמעות התחילו לזלוג, קייט היא היחידה שיכולתי לבכות בפניה.
מול כל אחד אחר הייתי חזקה שמרתי על עצמי- במיוחד בפני רון, אבל קייט הכירה אותי מכיתה א'. עשר שנים, אז אני מרשה לעצמי להיפתח בפניה.
כבר חצי שנה שאני מתעוררת עם צעקות והולכת לישון עם צעקות.
כבר חצי שנה אני מחכה לרגע המיוחל שהם התגרשו- כן אני יודעת, איזה מן ילד נורמלי ירצה שההורים שלו יפרדו?! אבל בשבילי באמת הכל עדיף מאשר להמשיך לשמוע את הצעקות האלה.
סיפרתי לקייט כל מה שקרה היום.
כשסיימתי היא חיבקה אותי חזק.
"את תראי. הכל יסתדר איכשהו." היא אמרה לי.
הנהנתי בשקט.
"רוצה להישאר לישון פה?" היא שאלה.
"לא. אני צריכה להחזיר את רון הביתה." אמרתי.
"ללוות אותך?"
"זה בסדר. אני אסתדר, פשוט הייתי צריכה להיות רחוקה משם לכמה זמן. כמה זמן עבר?" שאלתי.
"שעתיים." היא ענתה.
"את לא רצינית."
"אני כן."
"אז אני באמת צריכה להחזיר אותו הביתה. אני אראה אותך מחר בבוקר." נתתי לה חיבק זריז אחרון והלכתי לקחת את רון.
"רון בוא חוזרים הביתה." נכנסתי לחדר של שון.
"אני בא." הוא אמר.
הוא נפרד משון ויצאנו מהבית.
"נו, אז מה עשיתם עכשיו שעתיים?" שאלתי אותו.
"סתם, דיברנו, ראינו טלוויזיה, היינו על המחשב." הוא ענה.
"אני שמחה שנהנית, אבל אמא בטח דואגת לנו." אמרתי מקפידה לא להגות את המילה אבא.
"וגם אבא." רון אמר.
הלב שלי התכווץ בדאגה, אבל הנהנתי. "גם," בקושי הוצאתי את המילה מהפה, "אבא."
הלכנו בשקט כמה דקות, ופתאום התחלתי לשמוע סירנות ואמבולנסים מכיוון הבית שלנו.
התחלתי לרוץ גוררת אחרי את רון.
פניתי את הפנייה אל הבית שלי.
הוא עלה בלהבות.