חורים של אחרים: פרק 8

למחרת אלעד לא דיבר איתי. אפילו כשגור הציע לו חופן מהדגנים שהוא הכי אוהב, הוא סירב, וטמן את ראשו בין ידיו על השולחן.
גור נעץ בי מבט, ואני רק משכתי בכתפי. כשמיה נכנסה לכיתה מקפצת לכיוונו של אלעד, ויצאה זועפת אחרי שהתעלם ממנה הבנו שהמצב על הפנים.
בסוף השעה האחרונה סימנתי לדין ולגור שחיכו לי ליד הדלת שאצא איתם ללכת ולחכות לי בחוץ. הכנסתי את כל המחברות והספרים לתיק והנחתי אותו על כתפי, מסתובבת אל אלעד. הוא המשיך להכניס את חפציו לתיקו והתעלם ממני.
העברתי את לשוני על שפתי העליונה ופרקתי את אצבעותי. "אלעד, תקשיב. זה ממש לא היה בכוונה."
הוא בתגובה רק הסתובב, מפנה את גבו אלי וממשיך בעיסוקו. "נו, אלעד. אל תהיה תינוק. אתה יודע שזה לא מה שהתכונתי להגיד, אין לך ממה להפגע בכלל."
אלעד תחב את אוזניותיו לאוזניו והתקדם לכיוון הדלת. "נו, אלעד. אני יודעת שאתה שומע אותי."
הוא נעצר והסתובב אלי. הוא פשוט עמד שם ונעץ בי את מבטו.
הוא היה הרבה יותר גבוה מכפי שהיה אז, ואפילו עמידתו השתנתה. רק מבטו הירוק שהיה נעוץ בי בצורה מרגיזה הייתה זהה, וכל כך אופיינית לו.
נשפתי, "אתה יודע שאני שונאת את המבט הזה."
אלעד חייך חצי חיוך ציני ויצא מהכיתה. מיהרתי אחריו והתאמתי את צעדי לשלו. "בחייך, אתה סתם מעמיד פנים שאתה כועס עכשיו."
"אם את חושבת ככה, אז את לא מכירה אותי."
"אני חושבת ככה כי אני מכירה אותך יותר מדי."
אלעד הזעיף את פניו בבוז וייצב את כתפיית התיק על כתפו. הוא המשיך ללכת בצעדים מהירים לכיוון היציאה מבית הספר, ואני מיהרתי אחריו, מנסה להיצמד אליו כמה שאפשר בין המון הילדים הדוחפים. מרחוק קלטתי את דין ואת גור מדברים. תפסתי בידו של אלעד ועצרתי אותו. הוא הביט בי במבט חסר סבלנות.
ידעתי שדין וגור מחכים לי, ואם אמשיך לרדוף אחרי אלעד ככה, בחיים כבר לא אמצע אותם כאן בין ההמון. "תקשיב אלעד, סליחה."
הוא כיווץ את עיניו ואז זקף את גבתו. "הייתי מטומטמת, לא חשבתי על מה שאמרתי, וזה לא היה בכוונה. אתה יודע שלא התכוונתי לזה."
הבעתו התרככה מעט. "עכשיו, תגיד לי שאתה סולח לי, וכל אחד ילך לדרכו."
אלעד הסתכל אל מאחורי כתפי. סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את דין וגור עומדים מרחק מה מאחורינו ומפטפטים, מחכים לי.
"בסדר," אמר ושחרר את ידו מאחיזתי. הוא חייך חצי חיוך ושפשף את מפרק ידו.
"יופי," חייכתי, והסתובבתי לכיוונם של דין וגור. "ביי!"
"רגע."
הסתובבתי. "אבל את חייבת לי," אמר. זקפתי את גבתי, "סליחה?"
"כן," חייך ופרק את אצבעותיו. "אני דורש פיצויים על עוגמת הנפש. מה דעתך להיפגש בקפה, נגיד, בשבע?" משכתי בכתפי. "כל עוד זה על חשבונך, בכיף."
אלעד גיחך והרים שבע אצבעות. "בסדר את זה אני אזכור," אמרתי והצטרפתי אל דין וגור, שעברו לצידינו אל עבר היציאה.

כשדין ואני נכנסנו הביתה עדיין דברנו על ההזמנה של אלעד.
דין הייתה בטוחה שהוא הזמין אותי בכווה רומנטית, ואני רק גלגלתי עיניים והזכרתי לה שזה בסך הכל אלעד – אותו הילד ששיחק איתי בגן, אותו הילד ששפך עלי חול ביום ההולדת של גור בגיל עשר, אותו הנער שסחב אותי כל הדרך הביתה מבית הספר אחרי שנפלתי מהעץ בחצר ושברתי את הרגל בגיל שתיים עשרה, ואותו הנער שהיה חבר שלי שנה וחצי, ועכשיו הוא בסך הכל החבר-לשעבר שלי. והוא אותו הנער שעכשיו הוא חבר של מיה. אז אין מצב שיש לו כוונות רומנטיות.
"את עוד תראי שצדקתי," אמרה דין והקפיצה במבה אל פיה. לקחתי חופן מהקערה וקיפלתי את רגלי על המיטה בתנוחה נוחה יותר. "את סתם גורמת לי לחיות באשליה, שבסוף אני אתאכזב ממנה. תפסיקי עם זה."
"אני רצינית מיקה, את יודעת שיש לי חוש לדברים האלה. אני יכולה להתערב איתך שאני צודקת, ושתגלי שצדקתי."
"אין לי בעיה להתערב," אמרתי וניגבתי את פירורי הבמבה שבידי על המכנס, ושלחתי את היד לעברה. "על מה את רוצה להערב?"
דין העבירה את לשונה על שיניה הקדמיות, דבר שהיא עושה כשהיא חושבת לעומק, ואז לקחה עוד במבה מהקערה ולעסה במהירות, "אם אני מנצחת, את צריכה להכין בשבילי את כל השיעורים והמשימות בביולוגיה בחודש הקרוב – "
"שבוע."
"שבועיים הקרובים," אמרה ובחנה את תגובתי. מששתקתי המשיכה, "ואם את מנצחת בהתערבות, מה שלא יקרה, אז – "
"את צריכה לסדר לי את החדר במשך חודש."
דין הסתכלה סביבה על החדר. החדר שלי מתבלגן תוך שניות, ורק אנשים מוכשרים ומיומנים ביותר מצליחים לסדר אותו. דין בלעה בקול, "אני מסכימה לרעיון המטריד הזה רק בגלל שאני יודעת שאני אנצח."
חפנתי עוד מהבמבה, "נחיה ונראה."
דין הרימה את רגלה, ואחזה בנייד שלי, שרטט. היא קרבה את הצג לפניה, ואז שלחה אלי את ידה. "אלעד," אמרה ושחררה אותו בידי.
החלקתי על המסך כדי לענות לשיחה והחזקתי את הפלאפון בין אזני לכתפי, בעודי מנערת פירורים צהובים של במבה שנתקעו בחולצתי.
"אני זוכרת, בשבע."
"אממ, לא התקשרתי להזכיר לך, אני צריך להגיד לך משהו אחר."
התיישבתי חזרה על המיטה ואחזתי בנייב בידי. "אה, אוקיי. דבר."
"מצטער מיקה, אבל נצטרך לדחות את הפגישה הערב."
כיווצתי את עיני, והעברתי את הנייד ליד השניה. "מה, למה?"
"אממ.." קול שנשמע מעט מרוחק מצידה השני של השיחה דיבר חלושות. קולו היה חלש אבל מוכר, והוא דיבר במהירות ובחדות.
נשימתו של אלעד חזרה להישמע, ומיד אחריה קולו. "פשוט, נזכרתי שקבעתי עם מיה הערב."
נאנחתי בשקט, שומטת את כתפי. אחרי שתיקה של כמה שניות הוא חזר לדבר. "את לא כועסת, נכון?"
"לא לא, זה בסדר גמור." העברתי את ידי בשיערי, ואחר כך החלקתי את השיער שיצא מהגומייה. "אני מבינה לגמרי."
שמעתי את אלעד מתנשף בהקלה. "אני מבטיח לפצות אותך מיקה, באמת – "
"לא, אתה לא צריך אלעד. ביי ביי."
ניתקתי את השיחה ושמטתי את הפלאפון על המיטה. דין הביטה בי בשקט, ולפי הבעת פניה נראה היה שהיא חושבת מה לומר.
"את לא צריכה לחפש מילים דין, גם ככה לא אכפת לי."
דין התקרבה אלי וחבקה אותי. "נכון. בואי נעשה משהו כיף הערב. בואי נזמין גם את גור, ונאכל פיצה מול הטלויזיה עד שנתפוצץ, ונצחק על מיה שבקושי הייתה נוגסת ביס מהפיצה כדי שלא תשמין."
חייכתי חיוך מאולץ, והרפיתי וחיבוקה. "זה בסדר דין," אמרתי והסטתי קבוצת שיער אל מאחורי האוזן. "ובינתיים, את יכולה להתחיל לסדר את החדר שלי."