חורים של אחרים: פרק 5

"נו מיקה, תזדרזי כבר."
דשדשתי מתנודדת אל הדלת, ביד אחת מחזיקה שתי שקיות נייר גדולות וביד השניה מחפשת את המפתח בתוך התיק. "שניה, שניה."
כשמצאתי את המפתח זרקתי אותו אל בר שנשענה על הדלת בידיים שלובות וטפחה בעצבנות על הריצוף ברגלה. היא תפסה אותו באדישות ופתחה את הדלת. נשפתי, מעיפה מפי קווצת שיער. "למה לעזאזל הכרחת אותי לסחוב את הכל בשקיות נייר?"
היא הניחה את המפתחות על המדף שליד הדלת בקול קרקוש. "כי הן אקולוגיות."
"אקולוגיות שמקולוגיות," מלמלתי והנחתי את השקיות הכבדות סוף סוף על שולחן המטבח. "את פשוט סתם נהנית לראות אותי סוחבת וסובלת."
היא זרקה את תיקה למרגלות המדרגות. "את יכולה לחיות עם המצפון שבגללך ימותו מרעב כלבי ים תמימים באנטרקטיקה, וחיות בר תמימות ומסכנות יבלעו את כל שקיות הפלסטיק האלה בטבע, ויחנקו למוות?"
הבטתי בה במבט חסר סבלנות. "כן, נראה לי שאני אוכל לחיות עם זה."
היא התריסה בי מבט. היא פתחה את פיה לומר עוד משפט על החיות האומללות, כשבדיוק נשמע צלצול בדלת. "מה השעה?" מלמלתי ופתחתי את הדלת. בכניסה עמד אלעד, ביד אחת מחזיק תיק גב שנראה כמעט ריק ובידו השניה את המחברת ביולוגיה שלי.
"נראה לי שכבר חמש," אמר ונכנס פנימה. נסגתי ומעדתי לאחור, מונעת ממני ליפול בצורה מאוד לא חיננית כשמיהרתי להחזיק במדף. "בבקשה, תיכנס. תרגיש כמו בבית."
הוא הביט בתמונות של רועי, בר ושלי שעל המדף. "למעשה, אני עדיין מרגיש פה כמו בבית."
בר יצאה מהמטבח. "אלעד?"
הוא הסתובב אליה וחייך. "הו, שלום לך!"
הוא ליטף את ראשה. "את כבר צריכה להיות בת אחת עשרה בערך, לא?"
היא הנהנה וחייכה אליו. גלגלתי עיניים וסגרתי את הדלת. "טוב, יופי, איחוד מרגש בין שתי קרציות. עכשיו אפשר להתחיל ללמוד?"
אלעד משך בכתפיו והעביר את ידו בחיבה על לחייה של בר.
"יאללה, בואי," אמר, ועלה למעלה ולחדרי. הרמתי גבה והלכתי אחריו.
בסוף המדרגות נעצר ופנה אל הדלת הראשונה שראה. "את עדין 'דלת ראשונה מימין', נכון?" צחקק, ופתח את הדלת. הוא נכנס והניח את תיקו על הרצפה. נכנסתי אחריו וסגרתי בשקט את הדלת. הוא סקר את החדר, בוחן אותו מחדש.
התיישבתי על המיטה וסיכלתי את רגליי.
"ממש יפה פה, מה שעשית בחדר," אמר וחייך. "הכל… שונה."
"אתה יודע," אמרתי ופתחתי את המחברת, "לא היית פה שנתיים. לא יומיים."
"כן, אה?"
הוא נעמד מול הקולאז' שהכנתי שנה שעברה עם התמונות שלי. הוא חייך כשנתקל בכמה שהיו מוכרות לו. "הינה אני," אמר והצביע על אחת התמונות שבפינת הלוח.
קמתי ונעמדתי לידו. "וואלה," חייכתי. "זה מה – "
"בת מצווה שלך," אמר וחייך אלי. השבתי לו חיוך קטן וחזרתי להביט בלוח. הצבעתי על תמונה אחרת. "ותראה את זאת."
הוא צחקק. "אני במקומך היית משמיד אותה."
חייכתי. "לא נכון. התסרוקת הזאת ממש…"
"מקורית?"
נשכתי את שפתי. "כן. אפשר לומר."
הוא דחף אותי חלושות בכתפי וחזר להביט בתמונה. זו הייתה תמונה שלנו מהבר מצווה שלו, כשאמא שלו הכריחה אותו להסתפר כך. ילד צפלון עם חיוך לבן ועור בהיר, ראשו עטוף בשיער חום וחלק בתספורת פטרייה כמו של פעם. "לפחות את יצאת פה סבבה," אמר והצביע על דמותי בתמונה. אמא שלי עדין שומרת את השמלה הזאת. אני זוכרת שהיא הייתה של בת דודה שלי, שלבשה אותה פעם אחת לאיזו ארוחה משפחתית וממש אהבתי אותה. התחננתי בפניה חודשים לפני הבר מצווה שתלווה לי אותה, עד שהסכימה. שמלה ארוכה מבד נעים בצבע כחול, עם דוגמאות מיוחדות תפורות עליה, שהתלכלכה באירוע בכתם רוטב גדול שעד עכשיו עוד לא יצא. שמלה כחולה שהתאימה לעניבה הכחולה של חתן בר המצווה.
"רק סבבה?" שאלתי ודחפתי אותו בכתפו. "אני נראיתי מצויין במסיבה שלך. אתה לעומת זאת…"
"אי אפשר להאשים אותי," אמר וצחק, מרים את ידיו כמתגונן. "לא ממש שאלו אותי איזו תספורת אני רוצה ואילו בגדים ו – "
"אז הם התעללו בך בכך שהם הלבישו אותך בחליפה הלבנה הזאת ש – "
"אוי, תסתמי כבר," אמר מחייך ודחף אותי שוב בכתפי. החזרתי לו דחיפה וחמקתי מידו שנשלחה אלי.
התיישבתי בכבדות על המיטה. "טוב, לומדים עכשיו?"
הוא התיישב לצידי עם מחברת הביולוגיה שלו. "לשם כך התכנסנו, לא?"
"כן, כן." פתחתי את המחברת שלי ודפדפתי עד לעמוד המתאים. "טוב, הכנת סיכום?"
"אה…" הוא העביר את ידו בתלתליו החומים שמסגרו את פניו המנומשים והשוו מבט עמוק לעיניו הירוקות. "האמת, שחשבתי שסתם צחקת."
נעצתי בו מבט. "אני נראית לך צוחקת?"
"טוב, כשאת אומרת את זה ככה…"
"זה לא מצחיק, אלעד," נשפתי. "איך אתה רוצה להיות מוכן לבחינה ולבגרויות אם אתה לא עושה מה שאני אומרת לך?"
"בסדר, בסדר," אמר ופתח את מחברתו, "רק אל תתעצבני. תוך שניה אני עונה לך על מה שאת רוצה."
הרמתי גבה. "באמת?"
הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו ונשען על הקיר."אה הא."
"טוב…" העברתי עוד דף וקירבתי את המחברת אלי. "באילו צורות המלחים יכולים להמצא בגוף?"
אלעד חייך. "כיונים חופשים שנמצאים בתמיסה מימית בגוף או כיונים שקשורים לתרכובת אורגנית."
הרמתי גבה. "כמו?"
"כמו… תרכובת ההמוגלובין."
"טוב…" העברתי עוד כמה דפים. "מה הם אבות המזון?"
"זה קל. חלבונים, מינראלים, פחמימות, שומנים, מים וויטמינים."
"טוב, שאלה קשה יותר: מה זה "הומיאוסטאזיס"?"
"זו מערכת ששומרת בגוף תנאים תקינים."
סגרתי בחבטה את המחברת שעל ברכי. "מה? איך?"
אלעד חייך את אחד החיוכים שהתגעגעתי אליהם שלו. החיוך שאומר: "חה, חה, אכלת אותה!"
"אל תראי אותי ככה," אמר והשיב לחיקו את המחברת שלו. "היו לי שנתיים להדביק את הקצב וללמוד עוד."
הבטתי בו כלא מאמינה. "אתה צוחק עכשיו, נכון?"
הוא נשען לכיווני. "לא, לא. אני רציני לגמרי. אבא התמיד שאני אלך לבית הספר במיאמי, אכין את כל השיעורים והעבודות. אפילו שכר לי מורה פרטי."
"אלעד וייסברג קיבל שיעורי עזר ממורה פרטי?" אמרתי בלגלוג.
"חה חה חה, תצחקי תצחקי. אבל תאמיני לי, שאם הייתי ממשך עוד קצת עם המורה הפרטי במיאמי הייתי עוד עובר אותך."
"מאה אחוז," אמרתי והחזקתי את המחברת בידי, מעבירה את הדפים אל הדף הראשון בנושא. "עכשיו, אפשר להתרכז בחומר?"

ירדתי אל המטבח, נושאת בכל יד צלחת ריקה עם פירורים של ביסלי ובמבה. אלעד ירד אחרי, ידו מחליקה על המעקה. "מה קורה טליה?"
אמא הפנתה את ראשה אליו וחייכה. "יכול להיות שאני מדמיינת?"
הנחתי את הקעריות בכיור. "לצערי לא."
אמא אחזה בסנטרו של אלעד ונשקה לראשו. "איך גדלת," אמרה ובחנה אותו. "אני זוכרת אותך כזה קטן וצפלון שאמא שלו אוהבת להתעלל לו בשיער."
נשענתי על השיש ולקחתי חופן של במבה מהשקית הפתוחה שבידי, מצחקקת. "אמרתי לך."
הוא התעלם והמשיך לקשקש עם אמא. היא העבירה את ידה בתלתליו החומים. "אז מה, תגיד, איך היה אצל אבא?"
"היה בסדר כזה," הוא חייך.
"הוא אפילו למד עם מורה פרטי," אמרתי ולקחתי עוד חופן. אמא נעצה בו מבט מתפלא והרימה גבה. "היא הייתה רצינית עכשיו?"
אלעד חייך חיוך קטן והנהן, מגרד במבוכה את עורפו. אמא טפחה על גבו בחיבה. "טוב, כל כך השתנת, בטוח שגם את זה היית משנה."
"כן הוא ועוד איך השתנה," אמרתי, לועסת ברעש את הבמבה. "מטיפש גמור לגולם חינני."
אמא הסתובבה ונעצה בי מבט. "תעופי לי מהשיש," סיננה וחזרה להביט על אלעד. "טוב, אתה בטח צריך ללכת הביתה, אני לא אפריע."
אלעד הרים את תיקו והניח אותו ברישול על כתפו. "כן, טוב לראות אותך שוב. מיקה את מלווה אותי?"
גלגלתי עיניים. "כן, אז יאללה זריז."
אלעד התקדם אל הדלת. "בי, חמודי. ודרישת שלום חמה לאמא!" קראה אליו אמא מהמטבח וחזרה לעיסוקיה. סגרתי מאחורינו את הדלת והמשכנו בשתיקה לכיוון תחנת האוטובוס.
"מה שלום אמא שלך באמת?" שאלתי. "הרבה זמן לא ראיתי אותה."
"היא בסדר," אמר אלעד, "היא שמחה שאני שוב בבית."
"אז, לפני שנתיים, פשוט קמת ועזבת? לא חשבת עליה בכלל?"
הוא הביט בי במבט של "אני לא רוצה לדבר על זה", והמשיך ללכת. "טוב בסדר, עזבתי."
הוא נכנס לתוך המבנה המקושקש של התחנה והתיישב על הספסל המתקלף. "אתה רוצה שאני… אחכה איתך?" שאלתי ונשענתי על על דופן המבנה. הוא סגר את הריץ' רץ' של התיק שלו והניח אותו על ברכיו. "לא."
"טוב," מלמלתי והסתובבתי ללכת. "נדבר מחר, אה?"
"כן…" מלמל. "אה, מיקה?"
נעצרתי והסתובבתי. "מה?"
"תודה," חייך, "על השיעור." חייכתי.
"למרות ש… עכשיו כשאני גאון כמוך בביולוגיה אז…"
הסתובבתי והמשכתי ללכת חזרה הביתה. "היית מת, אלעד."