חורים של אחרים: פרק 3

"לא הבנתי."
דין טפחה על מצחה. "מה קשה לך להבין בדיוק?"
"מה הוא רצה ממך."
היא נאנחה. "אני אנסה להבהיר לך את זה לאט יותר חומד. אלעד התחנן שתבואי. הוא רצה שתבואי."
"אבל למה?"
"לא חשבתי שאת כזאת מטומטמת," אמרה והמשיכה ללכת לכיוון ביתה. מיהרתי להשיג אותה. "מה הוא אמר לך?"
"סתם, זה הכל. הוא שאל אם תבואי הערב, ואז שאלתי אותו ממתי הוא בארץ ו – "
"אז בכל זאת דיברת איתו."
"כן, ו… אני חושבת שעדיף שתתרחקי ממנו."
"ממ, מה? מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת ש… אל תחשבי שכשעכשיו שהוא כאן אז הכל יחזור להיות בסדר כמו קודם, ושאתם תחזרו להיות ביחד ותחיו לנצח נצחים באושר ועושר."
"מה, זה לא מה שקורה בסוף?"
"תפסיקי להיות צינית לשניה אחת, ותקשיבי." היא התנשפה. "אני לא רצית לספר לך, כי זה יהיה דפוק מצידי, אבל ראיתי איך הסתכלת עליו הערב ו – "
"וואו, דין. אני רצינית. אפילו אל תחשבי על זה," אמרתי, מרימה את ידי כמתגוננת מפני דבריה. "ברצינות, גם אם הוא יתחנן, אין שום צ'אנס שבעולם שאני והוא נחזור להיות – "
"אממ, לא הייתי בונה על הצ'אנס הזה."
" – שוב ביח… רגע, מה?"
"כן," היא מלמלה. היא העבירה שוב את ידה בשיערה, מה שהיא עושה כשהיא לחוצה ועומדת לספר משהו שלא נעים לה לספר. "שאלתי אותו למה הוא חזר לארץ, ו… הוא אמר שהוא בא בשביל ה… חברה שלו."
"חברה.. שלו?"
"כן," היא מלמלה. היא הורידה את מבטה אל הרצפה ואז חזרה להביט בי. "מיה."
בלעתי רוק.
דין הניחה את ידה על כתפי. "בחייך אופריקי, את רוצה להגיד לי שזה באמת מזיז לך?"
מצמצתי. "לא, מה פתאום. למה שיהיה לי אכפת?"
משכתי בכתפי. "להפך. אני דווקא לגמרי מפרגנת לו. הרי אנחנו כבר לא ביחד. אז למה שיהיה לי אכפת עם מי הוא מעדיף להיות. ובמיוחד לא אכפת לי שהוא העדיף להיות עם המיה הפרוצה הזאת." קפצתי את ידי לאגרופים.
התנשפתי. "לא, אני בסדר. מאה אחוז."
דין הרימה גבה. "את יודעת, זה בסדר להרגיש ככה. הוא החבר שלך."
"הוא היה החבר שלי," נשפתי בכעס. "עכשיו הוא חבר של המיה הזאת."
דין נעצרה. "טוב, אני אדבר איתך מחר."
הסתובבתי לכיוונה. היא כבר אחזה בידית השער של ביתה ונופפה לי. "כן, ביי."
המשכתי ללכת לכיוון הבית שלי, שהיה במרחק של רחוב אחד מהבית של דין. "הי, מיקה!" היא קראה לי מאחור. הסתובבתי לכיוונה.
היא חייכה וצלליתה נמתחה על המדרכה. "לא משנה מה קורה, את שמה פס. את רגועה, את קול. אה?"
הנפתי את אגודלי באוויר, מסתובבת חזרה לכיוון ביתי, שומעת את צחוקה של דין מאחור.

זרקתי את התיק על השולחן והתיישבתי בכבדות. דין התיישבה על השולחן שלי וזרקה את התיק שלה על השולחן שלה – השולחן שלצידי. "את עוד כועסת על אתמול?"
"עלייך?"
"על אלעד…"
"אה," השענתי את לחיי על כף ידי. "לא, לא ממש."
דין שילבה את רגליה. "זאת אומרת, גם אתמול לא כעסתי עליו."
"כן, בטח," נחרה בבוז. "באמת," אמרתי. "אנחנו כבר לא ביחד. היינו, אהבנו, היה לנו טוב, וזה נגמר."
דין הרימה גבה. "את נשמעת כמו אמא שמסבירה לילד שלה למה התגרשת מאבא שלו."
"כן, אה?"
גור נכנס לכיתה, תיקו מונח ברישול על כתפו והוא כולו מרוכז בפלאפון שלו. כשהרים את מבטו נתקל בנו.
"הי, הינה את," אמר והתיישב בשולחן לצידי, במקומה של דין. "לאן נעלמת אתמול?"
"סתם – "
"נחש," אמרה דין.
"אלעד?" חייך גור. נעצתי בדין מבט ארסי. היא הביטה בי בתמימות. "מה? זה גור!"
"אפרופו אלעד," אמר, "אתן הלכתן ולא הספקתן לשמוע."
"מה?"
"הוא הולך להיות – "
הדלת נפתחה וצחוקה המעצבן של מיה נשמע. היא נכנסה לכיתה, גבה מופנה אלינו. היא דיברה עם מישהו בקול. היא צחקקה ואז נשמע עוד צחקוק מוכר. היא נכנסה לכיתה ופתחה את הדלת עוד יותר. במלוא תלתליו הערמוניים נכנס גבוה ויהיר אלעד. הוא צחקק עם מיה, וחיוכו בהק בלובנו עד למקום מושבינו.
הוא חבש כובע עם מצחייה, אשר פנתה לכיוון גבו ותיקו נתלה על כתפו.
כל הבנות בכיתה העבירו את מבטיהן עליו, בוחנות אותו מרחוק.
"מה הוא עושה כאן?" מלמלתי, והסתכלי על גור. "זה מה שרציתי להגיד לך," אמר. "אלעד הולך ללמוד בכיתה שלנו."
"אוי אלוהים!" מלמלתי והשענתי את מצחי על אמותיי.
"תירגעי כבר," אמרה דין. היא הניחה את אצבעה מתחת לסנטרי והרימה את ראשי.
גור רכן אלי. "למה את כל כך טובה בעצות לאחרים, וכשזה מדובר עליך את הופכת לעציץ?"
"אם כבר מדברים על עצות," אמרתי, "מה נסגר בסוף איתך ועם אורן?"
גור חייך חיוך ממזרי, וגלית המורה לביולוגיה נכנסה לכיתה. דין ירדה משולחני וגור קם ממקומה והלך באדישות למקומו בשורה שלפנינו. גלית נעצרה ליד מיה ואלעד, ואחר כך מיה קיפצצה בדרכה החוצה, משאירה את גלית המשוחחת עם אלעד מאחוריה.
אלעד הנהן וגלית סובבה אותו, כשפניו פונות לכיתה. הוא בחן את התלמידים, סרק אותם בעיניו הירוקות ונעצר עלי.
גלית התיישבה על קצה שולחנה ושילבה את רגליה. "טוב, בוקר טוב חבר'ה. כמו שכבר ראיתם הצטרף אלינו תלמיד חדש לכיתה, אלעד. הוא ממש לפני מספר ימים שב אלינו מאמריקה ואני בטוחה שהוא יתאקלם במהירות בבית הספר."
היא הפנתה את ראשה אליו. "עוד שבועיים יש לנו מבחן שכבתי בביולוגיה ואני מניחה שתצטרך עזרה עם החומר."
היא סרקה את הכיתה. "אממ, בוא נראה מי יש לנו פה." היא הביטה בי ונעצרה. "מיקה," היא חייכה. חייכתי חצי חיוך ציני.
היא פנתה שוב אליו. "טוב, בינתיים שב בשולחן שמאחורי מיקה, מיקה תרימי יד."
הרמתי אצבע, בעודי מגלגלת עיניים. אלעד חייך והתחיל לפלס את דרכו למקומו מאחורי בעודו אומר: "כן, אני יודע מי זאת."
גלית חייכה והמשיכה, "ואני בטוחה שמיקה תשמח לעזור לך ללמוד את החומר למבחן. נכון מיקה?"
"כן, כן."
דין וגור צחקקו. נעצתי בגור מבט ארסי. אלעד טפח באצבעותיו הארוכות על שולחני והתיישב. הוא הניח את תיקו על הרצפה לצידו ורכן אלי. "מזל שאני זוכר שאת מעולה בביולוגיה," חייך.
הסתובבתי אליו. "מזל אה?" אמרתי בציניות וחזרתי להסתכל על המורה, שהתחילה ללמד על יונים חיוביים ושליליים באטום.
"פסס, מיקה, פסס!"
הסתובבתי לכיוונו של אלעד. "אתה מוכן לסתום כבר? יש לי מספיק הפרעות גם ככה."
אלעד משך בכתפיו באדישות ונשען חזרה על כיסאו. חזרתי להביט על הלוח שהלך והתמלא בכתב ידה הקטן והצפוף של גלית. הרגשתי נשימות חמות על עורפי ועל כתפי. כשהזזתי מעט את ראשי כדי לראות מאיפה הן מגיעות, אפי נתקל באפו של אלעד. נשפתי. "מה עכשיו?"
הוא חייך. "סתם," אמר, "נחמד לי שוב לעצבן אותך ככה."
חייכתי בציניות.
הוא חזר להתיישב. "ביחד כמו פעם."
הסתובבתי חזרה ונשענתי על מרפקי. "כן, אה?"

גלית הניחה על שולחני ועל שולחנו של אלעד בחבטה חוברות עבודה כבדות ועבות בדיוק כשהצלול נשמע. "המשך יום טוב, ואל תשכחו לסיים את החוברת!"
הכנסתי את החוברת והמחברת שעל השולחן לתיק והנחתי אותו על כתפי ברישול. דין קמה והצמידה את תיקה אל בטנה. "יאללה, זזנו?"
גור נשען על שולחני מאחורי והניח את ראשו על כתפי. "מהר, כי אני עוד צריך לדבר עם אורן."
דין הרימה גבה. "כן, באמת לא סיפרת לנו מה נסגר אתמול."
גור חייך, ומצמץ. טפחתי עם כף ידי על לחיו. "קדימה ילד, שפוך הכל החוצה."
הוא נעמד והתיישב לצידי על קצה השולחן. "לא הרבה. רק סתם קבענו להיפגש היום בערב."
"זה לא מה שאני אמרתי לך לעשות!" נזפתי בו. "אם הייתי ממשיך לעשות את מה שאמרת לי סביר להניח שהייתי נשאר נזיר."
נחרתי בבוז ודין צחקקה. גור העביר את ידו על כתפיית תיקו. "בכל מקרה," המשיך, "קבענו להיום בערב."
"ממ, איפה?" שאלה דין.
"אצלי בבית."
"רק… שניכם?" שאלתי, מרימה גבה בחשדנות. גור הנהן. "כן."
דין ואני נעצנו בו מבט. "רק כדי להבהיר את הגבולות בינינו," מיהר להוסיף. הוא משך בכתפיו. "אחרי הכל, אנחנו רק ידידים."
דין התקדמה לכיוון הדלת. "כן, בטח."
גור צעד אחריה. "ברצינות. זה נגמר בינינו."
"כן, ברור." ייצבתי את התיק על גבי והתחלתי לצאת מהכיתה. "אממ, מיקה?"
אלעד עמד מאחורי, תופס בזרועי. כשהסתובבתי אליו הוא שמט את ידו וייצב את תיקו על כתפו. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל בעיני ושתק. "כן?"
"אז קבענו להיום?"
"למה?"
"מה 'למה'? לעבודה."
"אה, כן." העברתי את ידי על שיערי. הוא היה אסוף לקוקו מרושל ונתפס בקליפס גדול שמנע ממנו ליפול על צווארי ולגרום לי להתגרד מחום.
"אה, אני לא בטוחה ש – "
"את יודעת, אני די צריך עזרה בזה," חייך. "את בטח זוכרת כמה אני גרוע בכימיה."
"ביולוגיה."
"כן, גם בזה."
הנחתי את ידי על כתפו. "משום מה אני זוכרת שאתה גרוע בכל המקצועות." הוא חייך בציניות. טפחתי על כתפו. "קדימה, יש לנו מתמטיקה על הראש. ויוליה מתאכזרת בדם קר אל כל מי שמאחר לשיעורים שלה. כולל אלו שזה היום הראשון שלהם."