חווה את הכאב מחדש.. פרק 4

נקודת מבט ענהאל-
למה.. למה אבא.. אתה היית חייב?אתה מכולם היית חייב להיות שם, תמיד אהבת את הארץ, תמיד נלחמת למען המדינה, תמיד הצלת אנשים, אתה לימדת אותי קודם לחשוב על האחר ואז על עצמך. אני שומעת את השיר 'מה אברך לו' ואני מבינה את המשמעות, תמיד הטקסים היו עושים לי רע אבל המשמעות נכנסה לליבי, הרי ה' בירך אותך בהכל, כולם אמרו את זה, אבל אם הוא היה מברך לך חיים.. היית כאן איתי..
הבטחתי לא ליפול, הבטחתי לא להישבר, הבטחתי להילחם וללכת בדרכך, אתה תהיה בי גאה?
אני סתם מדברת אל עצמי.. אתה לא תענה, אבא אני צריכה להיפרד ממך, אני מבטיחה שאני אבוא, מבטיחה, תבטיח לי גם אתה שתהיה לצידי תמיד.. תבטיח שניפגש בסוף..
ליאור קטע את מחשבותיי וחיבק אותי חזק ואמר "ענהאל צריך ללכת" ניגבתי את דמעותיי ונישקתי באחרונה את הקבר והלכתי עם אמא וליאור מחובקים.. היום היה קשה , הגענו הביתה והתיישבתי בחדר וליאור קרא לי שהוא רוצה שניסע לבסיס שלו ולפלוגה של אבא, היום הזה קשה.. שיגמר כבר, אבל למה שיגמר?יש לי למה לצפות מחר?.. המחשבות האלה הרגו אותי..
'ענהאל, ריגשת אותנו מאוד וכל הבית ספר מוסר ניחומים אלייך ואל משפחתך.. שלא תדעו עוד צער" זה היה מהמחנכת שלי.. התעלמתי מכל ההודעות זה לא עניין אותי, התלבשתי ואני וליאור יצאנו לבסיס של ליאור ואבא, כל הדרך חשבתי למה התכוון סהר שהוא אמר שהוא צריך שנדבר..
ירדנו מהרכב ונכנסנו לבסיס כולם קיבלו אותנו יפה, הרי אבא שלנו מת.. אבא היה אהוב כאן, הלכתי להכיר את חברים של ליאור וכולם סיפרו לי על אבא ואמרו שאני דומה לו, זה העלה בי חיוך, אני לא יכולה לעצור את החיים שלי, אבא אמר שהחיים לא יכולים להיעצר אנחנו חייבים להמשיך..
אני אמשיך אבא אני מבטיחה! והיה יום עצוב וקשה אבל גם שמח, אבא שלי הגאווה שלי, אני לעומת כל החברים שלי לא אחגוג את יום העצמאות.. אני אלך לראות את טקס יום העצמאות וזהו
ליאור הלך עם החברים שלו וחבר של ליאור קוראים לו דין אמר "ענהאל סוף סוף אני פוגש אותך, חבל שבנסיבות כאלה, אני רק רוצה להגיד לך שאבא שלך גאה בך" אמר וחייכתי חיוך קטן, הוא הוביל אותי לחדר שהיה לאבא את המשרד שלו, ראיתי את כל התמונות שלי ושל ליאור ושל אמא , דיו ישב בצד ואני התחלתי לאסוף את התמונות, תמונות מאושרות שלנו, הכנסתי לתוך ארגז, ראיתי ארון, פתחתי את הארון והיו שם חולצות של אבא הרחתי אותם ודמעות חונקות את גרוני ויורדות מעיניי ונופלות על החולצה של אבא, הרחתי ולא רציתי להפסיק רציתי לדמיין את אבא כאן איתי, קיפלתי את החולצה והכנסתי לקופסא, לא יכלתי להמשיך והתיישבתי עם הגב על הקיר והתחלתי לבכות, דין היה נראה מבולבל וחיבק אותי, החיבוק לא עוזר, החיבוק לא יחזיר את אבא,
"ענהאל.. הכל יהיה בסדר, אני מבטיח, אבא שלך היה חשוב גם לי" אמר והמשיך לחבק אותי, הדמעות שלי עדיין ירדו ושום דבר לא יכל להפסיק אותן,
"מה זה יעזור?הכל לא יהיה בסדר, אבא שלי לא כאן, זה כאב שאף אחד לא יבין" אמרתי וניגבתי את פניי מהדמעות הזולגות והשורפות,
"זה יעזור, הכאב לא יעלם ואבא לא יחזור אבל את יכולה להפוך את הכאב לאהבה ולהמשיך את מה שאבא שלך עשה..אבא שלך היה מדהים" אמר והדמעות ירדו בקצב מהר יותר, הנשימות הכבדות שנעשו לי, החולצה המוכתמת של אבא מהדמעות שלי,
"אני לא אמשיך.. אני מפחדת, אני מפחדת להכיר אנשים רק בשביל לא לדעת שהם ימותו מתישהו בצבא" אמרתי וזרקתי את האיפון שלי לצד השני של החדר על הקיר, כי שלחו הודעות
"גם אני פחדתי, 2 חברים שלי מהפלוגה ואח שלי הגדול נהרגו במלחמת לבנון " אמר והבנתי, הוא גם כמוני, אבל למה.. למה הרבה אנשים נהרגים ככה..
"אבא שלי נהרג ביום הולדת שלי.. במקום לחגוג איתו, קברתי אותו" אמרתי והנשימות שלי דקרו אותי בחזה והדמעות הכואבות בגרון, דין לא ענה, ניגבתי את דמעותיי וקמתי מהריצפה, לקחתי את הקופסא ויצאתי מהמשרד של אבא, דין לא יצא ובאו הרבה אנשים מהצבא להגיד לי שלוםותנחומים, היה כיף לראות כמה אבא אהוב.. ביקשתי מליאור ללכת והלכנו לבית,
סהר בא אלי הביתה ואמר " ענהאל קודם כל חשוב שתדעי אני אוהב אותך, אבל קשה לי.. אני לא יכול להתמודד עם כל הכאב..אני חושב שכדאי שניפרד" אמר והלב שלי כאב עוד יותר 2 אנשים עזבו את חיי.. "אני מבינה.. שיהיו לך חיים מאושרים" אמרתי ובאמת הבנתי אותו..
עברו הימים ועברו השבועות, היתי בקשר טוב עם דין, סיפרתי לו שחבר שלי נפרדמממני, אחרי הפרידה מסהר וכשהתחברתי עם דין החיים בבית היו טובים יותר, אמא הכירה מישהו ואמא אמרה שהיא לעולם לא תשכח את אבא אבל החיים נמשכים, ליאור חזר לצבא אבל הוא בא הביתה הרבה ואנחנו באים אליו, דין בא אליי הרבה,