חווה את הכאב מחדש.. פרק 3

נקודת מבט ענהאל-
אמא כמו שבר כלי.. לא זזה מהספה וכל היום עם התמונות של אבא, זה היה השבוע הכי קשה בליי, ככל שעברו הימים הכאב התגבר, העצב התחזק, והגעגוע היה אין סופי, אני יתומה, אין לי אבא,
המתכונות והבגרויות התחילו, לא באתי לבית ספר שבועיים, ליאור היה הכי חזק בבית, בלילה כשלא היץי נרדמת היתי הולכת לחדר של ליאור הוא היה בוכה, הוא לא חזר לצבא הוא נשאר איתנו.. הגעתי לבית ספר, סהר היה איץי בכל רגע ורגע, החברות שלי היו איתי בקשר ובאו לבקר כל יום בשבעה הן היו איתי, כל היום, המורים החברים המשפחה השכנים, הבנו כמה אבא היה חשוב לכולם, תמיד הוא היה מצטנע, אני?אני כמו כולם, הוא לא כמו כולם.. הןא הרבה יותר..
נכנסתי ךשער של הבית ספר, כל המבטים הופנו עליי, הדיבורים, בלב לחשתי ונישקתי את השרשרת של אבא שענודה על צווארי ולחשתי לעצמי 'אבא תבטיח לי שאתה כאן איתי' וברגע התמלאתי באנרגיות ובכוחות, מה שנעלם אצלי מאז שאבא הלך ולא חזר.. הלחשושים התחילו, המורים אמרו 'כמה טוב שבאת, התגעגענו אחך את' הרגשתי רע עם עתמי, רציתי שייגמר היום, כל המבטים היו מופנים עליי בשיעור, הרגשתי צסכנה שכולם מרחמים עלי.. הרגשה רעה ביותר..
החדר של אמא ואבא נשאר כמו שהוא עם הבגדים של אבא והמדים בארון והבושם של אבא שהשפרצתי לי בחדר שאני ארגיש שהוא כאן איתי.. הימים עברו וחלפו הכאב לא נעלם.. הוא חלק מהשגרה, ליאור עדיין בצבא, העיניים התכולות שלי ושל ליאור התכולות התמלאו כמו האוקינוס, תמיד אבא אמר שהעיניים שלנו מזכירות אוקיינוס, מחר יהיה יום הזיכרון.. אפילו לא עבר שנה ממותו של אבא.. אבא לא איתי.. הרחמים בבית ספר הפסיקו, הבית חזר לקדמותו מרגישים את העצב ואת הכיסא הריק בארוחת שישי, המשכנו בחיים והסתכלנו בגאווה על אבא, הגעגוע הבלתי פוסק הזה..
"ליאור איפה אתה מחר?" שאלתי בארוחת שבת, ניסינו לא לעשות דרמה, אני כיתה י' רוצה לסיים עם הבגרויות להצטלם עם התעודת בגרות עם אבא, להצטלם איתו בגיוס, כל זה יהיה כנראה בלעדיו… ליאור בלע את האוכל ואמר "אני אבוא איתך לטקס בבית ספר, נלך לטקס הכללי של כל המשפחות השכולות ובערב נלך לטקס הישובי" אמר ולגם מהכוס שלו.
"אתה לא חייב לבוא .." אמרתי, ולא רציתי להכביד על האווירה, אמא בדיכאון מנסה להמשיך ולעזור לנו להמשיך בחיינו, אנחנו מנסים להיאחז בקצת תקווה שהנה מחר הוא יבוא
. אבל הוא לא בא.. אני מעדיפה ךהסתכל על זה שליאור ואמא כאן איתי ותומכים בי..
הגיע היום של הקטס היישובי, הצפירה פילחה את לבבנו ודמעות זלגו מעיניי, קראו לנו להדליק משואה, ליאור היה עם המדים ואני ואמא הינו אחד מכל צד שלו "סמ"ל דניאל בן ישי, נהרג בשנת.." עבר רק חצי שנה.. אני מרגישה את הרגע הזה כמו מליון שנים.. הדלקנו את המשואה בכינו הרבה, הגיע היום למחורת אחרי שבכינו הרבה, אמא נסעה עם המשפחה אל הטקס הכללי והמורה שלי ביקשה שאני דבר בטקס על אבא.. לא רציתי קשה לי.. אבל אני אנציח את הרגע הזה אבא, הרגע שאתה הגנת על מדינתנו ונקטפת כמו פרח בטרם עת..
נקודת מבט ליאור-
נכנסנו לבית ספר ענהל הרכיבה על עינייה משקפי שמש, טקס היה קשה עבורנו, עלינו לבמה ועמדתי ליד ענהאל אני מראה לה שאני כאן בשבילה, היא הקריאה מהדף
"אבא שלי דניאל בן ישי, לפני כחצי שנה ביום הולדת שלי נרצח, נהרג, הלך מעולמי והשאיר אותי את אמא ואת ליאור לבד..אבא היה הכל מבחינתי, אני לא אשכח באותו יום חגגתי יום הולדת ואמא- התקשרה ואמרה 'מותק תגיעי הביתה בלי לשאול יותר מידי שאלות' נסענו הביתה וקיבלתי אסמס משתתפת בצערך מחברה, לא הבנתי, זה טעות כנראה, ירדתי מהמכונית וראיתי מכוניות של הצבא, כל כך שמחתי, אבא וליאור באו לחגוג לי יום הולדת, אבא הבטיח אבא קיים, נכנסתי ךבית והסיוט הזה שכל אחד לא רוצה אפילו לחלום התגשרם, נכנסתי ברוח שמחה וחיפשתי את אבא וליאור, אמא ישבה בספה עצובה, איפה הוא?איפה אבא וליאור? רציתי באותו זמן לא לחשוב עוד.. באה מישהי ואמרה את הבשורה, הבשורה הצרה והרעה, אבא מת.. אלה ה2 מילים שלא רציתי לשמוע בחיים, צעקתי, ובכיתי איפה אבא, זה לא אמיתי, את משקרת, השקר התגלה כאמת.. אבא מת.. אבא לא כאן , אבא למעלה שומר עלינו, אבל למה?למה ה' לקח לי אותו..' אמרה ענהאל ופרצה בבכי חיבקתי אותה וירדנו מהבמה כל הילדים היו בהלם נשארו במקומם ולא זזו..
התיישבתי בצד עם ענהאל והיא נרגעה וביקשה לעלות שוב לבמה הפעם היא דיברה ואמרה
"אני עצובה, אבל אני שמחה, אבא שלי גיבור אבא שלי נלחם למען זה שנחיה כאן בשלום אבא ניפגש בסוף אתה יודע.. אבא שלי הוא הגאווה שלי, " וחייכה, המחנכת של ענהאל בכתה יכלתי לראות, הרבה בכו, ליבקתי את ענהאל ונסענו לטקס