חדר 346 – פרק 4 .

יצאת מהמקלחת, לבושה בבגדים הגדולים של הנער ההוא, הוא ישב בסלון וניגן משהו בגיטרה.
הלכתי אליו. לא יכולתי לברוח..למרות שממש רציתי.
"היי" אמר בחיוך.
"היי" אמרתי בשקט.
"יפה לך" אמר והצביע על בבגדים.
"ממש מצחיק"
"באמת" אמר צוחק,והניח את הגיטרה בצד.
גלגלתי את עייני.
הוא סימן לי לשבת על הספה. ישבתי בשקט. הסתכלתי עליו..למה הוא כלכך מוכר?? איפה ראיתי אותו?
"יש לי שאלה" אמר והביט בי.
"אם אתה הולך לשאול אותי למה השוטרים…"
"לא , לא זה" קטע אותי.
"אה..אז אוקיי" אמרתי.
"את באמת לא יודעת מי אני?" שאל. ידעתי, ידעתי , שאני מכירה אותו מאיפשהו..אני רק מקווה שלא ממקום רע..
"אמ..אני אמורה להכיר?" שאלתי.
"ראיין לאבין" אמר בחיוך.
שתקתי..
"את אמורה להגיד עכשיו את השם שלך" אמר.
"זה בדיוק מה שאני מנסה להבהיר לך שאני לא אעשה" אמרתי.
"קדימה.." אמר.
נאנחתי.
"אליסון מרקר" אמרתי.
הוא חייך.
"את רעבה אליסון?" שאל.
את האמת..הייתי מאוד רעבה, אבל אני ממש לא צריכה את הטובות שלו!!
"אני לא רוצה לאכול" אמרתי.
"לא שאלתי אם את רוצה לאכול, שאלתי אם את רעבה.." אמר.
"זה לא משנה אם אני רעבה, כי אני לא רוצה לאכול!" אמרתי מגבירה את קולי.
הוא קם.. "אני בטוח שלא אכלת הרבה זמן" אמר.
"תפסיק לעשות אותי מסכנה, אני כן אכלתי,ואני לא רעבה , ואני לא רוצה לאכול! אני רוצה ללכת מפה, אני לא צריכה את הטובות שלך" אמרתי וקמתי גם אני.
"את לא צריכה את הטובות שלי? אם לא היית צריכה את הטובות שלי אני לא חושב שהיית נשארת פה, אם לא היית צריכה את הטובות שלי לא היית נשארת כאן כששוטר דפק בדלת, לא היית נכנסת לכאן בכלל" אמר ברוגע.. הוא צודק.
"אני לא רוצה לאכול" אמרתי בשקט ותיישבתי שוב על הספה.
"טוב..אבל אני דיי רעב" אמר.
הוא התקשר מטלפון המלון. לשירות חדרים כנראה..
"שלום, אני רוצה להזמין ארוחת צהריים לחדר, חדר 346" אמר.
"תודה רבה" אמר שוב וניתק.
הוא הסתכל עליי. "טוב. עד שהאוכל יהיה מוכן , אולי תספרי לי על עצמך משהו.." אמר.
"אני לא מתכוונת לספר לך כלום" אמרתי בשקט.
"אוקיי..אז אני אספר. אני ראיין, בן 19. נולדתי בטקסס אבל עברתי לגור בוושינגטון כשהייתי בן 15 ..אני זמר, מפורסם, יש לי מעריצים בכל העולם התפרסמתי לפני שלוש שנים וההצלחה שלי דיי פורחת..ובגלל זה גם היה לי מוזר שאת לא מכירה אותי" אמר.
"לא כולם חייבים להכיר אותך"
"אני יודע אבל.."התחיל להגיד אבל אז נשמעה דפיקה בדלת.
הוא הלך לפתוח ואני אוטומטית נכנסתי לאחד החדרים כדי שבטעות לא יראו אותי.
"תודה רבה" שמעתי את ראיין אומר ואז נשמעה טריקת הדלת.
"אליסון, היא הלכה" אמר.
יצאתי , "וואו" אמרתי לי כשראיתי את העגלה מלאה בכל טוב.
היה שם הכל, בשר , לחמים , סלטים…עיניי כמעט יצאו ממקומן.
"את בטוחה שאת לא רוצה קצת..אין סיכוי שאני גומר את כל זה, וחבל לזרוק" אמר בחיוך.
"או..אולי רק קצת, אבל רק בגלל שחבל לזרוק" אמרתי.
"ברור ברור, רק בגלל שחבל לזרוק" אמר.
התיישבתי לידו, האוכל היה מדהים, מי בכלל חלם לאכול ארוחה כזאת באמצע היום??
"היה טעים?" שאל אחריי שגמרנו לאכול.
"מאוד" אמרתי.
"בת כמה את אליסון?" שאל.
"18" עניתי.
"אליסון" אמר שוב.
"מה?" שאלתי.
"מה בחלום שלך?" שאל, בוהה בתקרה.
היינו קרובים אחד לשני, השפלתי את מבטי וחייכתי מעט..יש לי כלכך הרבה חלומות..
"החלום הכי גדול שלי הוא לראות את העולם, לעבור בין הארצות..לא להיתקע במקום אחד.." אמרתי לבסוף.
"לחוות דברים?" שאל.
"בדיוק"
"את יודעת…"התחיל לומר.
"מה?" שאלתי והסתכלתי עליו.
"אני מתחיל עוד יומיים סיבוב הופעות, אנחנו עוברים ב14 ארצות…"
"14 ארצות??"
"זה קצת.."
"זה הרבה.. מאוד"
"את רוצה להצטרף?" שאל.
14 ארצות..חלום..!
"לא..אני..לא" אמרתי, רציתי לבוא..אבל…לא.
"למה לא?" שאל לא מבין.
"כי אני לא מכירה אותך" התירוץ הכי מטומטם שיכולתי להגיד.
"אכלת איתי עכשיו ארוחה שלמה" צחק.
"אז מה..בכל זאת.."
"יש לך כאן משפחה? חברים?" שאל פתאום.
"מה זה אכפת לך??" שאלתי בכעס, מה אכפת לו מההורים שלי?
"אל תכעסי, אני רק רוצה לדעת מה מונע ממך לבוא איתי" אמר.
"ראיין, אני פושעת נמלטת, אני לא חושבת שכדאי שידעו שאני איתך" אמרתי בכנות.
"המשטרה יודעת מי את?" שאל.
"לא, הם חושבים בכלל שאני בן" עניתי , משחקת באצבעותיי באי נוחות.
"מעולה" אמר.
"מה מעולה בזה?" שאלתי לא מבינה.
"הם לא יכולים לעצור אותך" אמר.
"הם תמיד יכולים לעצור אותי" אמרתי בשקט.
"הם לא..אל תדאגי"
"למה אתה דואג לי כלכך?" נפלט לי, אליסון, נוו באמת. תרסני את הפה שלך!!
הוא גיחך "אני גם הייתי כזה, בורח כל הזמן משוטרים,גונב, מעשן, פושע…" אמר .
"אז..אתה מנסה לפצות על כך..בזה שאתה מגשים לפושעת אחרת את החלום" שאלתי לא מבינה.
"את גנבת פעם?" שאל והביט בי.
הבטתי בתקרה ואז הנהנתי .
"ולמה גנבת? כי לא היה לך את מה שגנבת, אבל אם יהיה לך..את לא תצטרכי לגנוב.." הסביר.
נאנחתי . אולי הוא צודק.
"אני אבוא איתך.." אמרתי.
"באמת?" שאל בחיוך.
"כן.. אין לי מה להפסיד"