חדר 215- פרק 4

כשהגיעו לבית החולים השעה הייתה כבר מאוחרת, הם הגיעו לדלפק המזכירות מחכים לקבל מספר בתור לרופא התורן.
״תיגשו לחדר מספר 427״ המזכירה אמרה אליהם כשפורפרת הטלפון הלבן בידיה מפנה אותם לקומה אחת מעל.
״אני מקווה שנזוז מפה כמה שיותר מהר אני שונאת בתי חולים״ סאמר אמרה בזמן שהמתינו למעלית, הארלי עוד נמצא בידיו של מאטי ונראה מתפתל מכאבים.
״אני לא יודע מה יש לו, יש לו המון תסמינים מוזרים לאחרונה״ הוא אמר כאילו מתעלם לחלוטין ממה שאמרה.
דלתות המעלית נפתחו והשלושה נכנסו לוחצים על כפתור הקומה המבוקשת.
״יהיה בסדר״ היא אמרה בקרירות כאילו מנסה לעודד את המצב.
הוא הביט בה ואז בהארלי הקטן, גמעות קטנות כיסו את עיוני החומות.
״סליחה, איפה זה 427?״ הוא שאל את אחת האחיות שהסבירה לו לפנות שמאלה במסדרון הבא.
כשהגיעו לחדר המבוקש חיכו במשך עשר דקות עד שהרופא קיבל אותם.
״כן״ אמר בזמן שמאט התיישב על הכיסא הימני, מושיב את הארלי על בירכיו, סאמר התיישבה על הכסא השמאלי לצידו.
״יש לו כאבי ראש רציניים, חום גבוהה, וזו כבר פעם שנייה שיש דימום מאסיבי מהחניכיים״ מאט הסביר והרופא הנהן, מקליד את הנתונים אותם מאט סיפר.
״אני מבין, אני מפנה אתכם לבדיקות דם, הוא נוטל תרופות מסוימות?״ הוא של ומאט הניד בראשו.
״טוב״ הוא אמר וכחכח בגרונו מושיט למאט את האישורים לבדיקות הדם.
״המעבדות בהמשך המסדרון״ הודיע.

המספר שהוטבע על הנייר בו החזיק מאט הופיע במסך הגדול ומאט רק יכל להודות לאלוהים שסוף סוף הגיע תורם.
״קדימה, הם יטפלו בך״ הוא הרים את הארלי שהמשיך להאנק מכאבים.
״כואב לי״ הוא אמר בפעם המליון ומאט רצה לחנוק את עצמו על כך שלא ידע כיצד לעזור לו.
״אנחנו נכנסים, תתקשרי להיילי״ הוא אמר לסאמר, ברור שהארלי צריך את אמא שלו. עד עכשיו הוא התעקש ורצה להוכיח לעצמו שהוא יכול לבד אבל העניינים רק הולכים ומסתבכים לו.
״מה?״ היא אמרה מופתעת לחלוטין. נראה היה שהוא פגע לה באגו.
״סאמר, בלי שטויות, תתקשרי״ הוא הפציר בה והיא נשפה ברוגז מוציאה את האייפון מתיק העור שלה ומחייגת את המספר הארור.
לאחר שלושה צלצולים נשמע מענה.
״הלו״ היה זה שולה של היילי מצדו השני של הקו.
״היילי, זו סאמר״ סאמר הודיעה בחוסר נוחות, לא כל יום היא מתקשרת אליה.
״כן?״ היא נשעמה כאילו קמה משינה.
״אני עם מאט והארלי, אנחנו בבית החולים, הארלי לא כל כך הרגיש טוב ו..״ סאמר החלה לומר ולפני שהספיקה לסיים את המשפט היילי קטעה אותה.
״מה קרה? אתם בבית החולים בניו יורק?״ שאלה.
״כן״ היא אישרה.
״אני מגיעה״ היא הודיעה וניתקה את השיחה.

״הארלי תן לה את היד שלך, זה לא יכאב״ מאט ניסה לשכנע את הארלי בפעם השלושים.
״לא״ הוא התעקש.
״הארלי רק ככה נדע איזה תרופה לתת לך, בבקשה״ הוא התחנן בפניו והארלי הביט בעיניו הגדולות, מבין שאין דרך אחרת.
״בסדר״ הוא נאנח והושיט את ידו הקטנה בחשש לעבר האחות שהחזיקה כבר את המחט הגדול בידה.
״אני אעשה זאת במהירות״ היא אמרה ותקעה את המחט בוריד של הארלי.
כף ידו הקטנה של הארלי לחצה בחוזקה את ידו הגדולה של מאט והוא עצם את עיניו.
״זהו זה״ האחות אמרה לאחר כמה שניות מוציאה את המחט ומניחה חתיכת צמר גפן לבנבן על ידו של הארלי הקטן.

״מה קרה? אתם בבית החולים בניו יורק?״ היילי שאלה משפשפת את עיניה, אחרי הכל כרגע היא קמה מהשינה.
״כן״ היא שמעה את קולה הצפצפני של סטמר מצידו השני של קו הטלפון.
״אני מגיעה״ היא הודיעה וניתקה את השיחה.
היא התרוממה במהירות מהמיטה מדליקה את המנורה על השידה שליד המיטה.
״מה קרה?״ איידן שאל כשהקיץ משנתו.
״מאט התקשר, הארלי לא הרגיש טוב, הם בבית החולים אני חייבת לנסוע״ היא אמרה בזמן שלבשה את מכנסי הגינס על גופה הרזה.
״את מתכוונת לנסוע עכשיו במשך שעה לבית חולים? אני בטוח שזה לא משהו רציני״ הוא ניסה להרגיע אותה תופס בכתפה.
״אם הם בבית חולים כנראה שזה משהו רציני איידן״ היא סתרה את דבריו.
״בסדר, אני אבוא איתך״ הוא אמר וקם ממקומו לובש את חולצת הטי על גופו.
״אתה בטוח?״ היא נעלה את הסניקרס הלבנות על רגליה.
״כן, שלא תנהגי בשעה כזו״ הוא אמר והיא חייכה.
״אני אקח לו משהו לאכול״ היא אמרה ודחסה לתיק שלה חבילת עוגיות ובקבוק מים.
״לפחות אין פקקים עכשיו״ איידן אמר בזמן שהם נכנסו למכונית יוצאים אל עבר העיר הגדולה.

'אנחנו בקומה 4, חדר 427.' מאט סימס לנייד של היילי שניה לפני שהיא נכנסה למעלית.
היילי לקחה את ה20 שניות שהיא שוהה במעלית כדי להרגיע את עצמה, כי להגיע בסערת רגשות זה לא מה שיעזור להארלי להירגע עכשיו.
היא יצאה מהמעלית, מעבירה את עיניה על האנשים המעטים שממלאים את חלל המסדרון הדי נטוש, עד שעיניה נעצרות על שלושה דמויות.
למזלה, היא ראתה את הארלי ומצבו לא היה נראה כל כך רע כמו שהיא כבר החלה לחשוב לעצמה, והיא החלה להתקדם לעברם, תוחבת את הידים לכיסי גקט הגינס הכחול.
"מאטי.." היא לחשה והתכופפה לגובהם, מעירה את הארלי משינתו, אך את סאמר לא מזיזה במילימטר.
הקטן חייך למראה אימו, ומיד פתח את זוג ידיו כדי שתיקח אותו לחיקה.
מאט שמח לראות אותם מתחבקים. הוא תמיד שמח לראות את הארלי שמח, אבל הוא עוד יותר שמח לראות את הארלי שמח ואת היילי שמחה בו זמנית.
"מה קרה לו?" היילי סימנה למאטי עם שפתיה, בלי קול, כדי שהארלי לא ישמע. הוא מודע לכך שמשהו קרה, אבל היא לא רצתה לחשוף אותו יותר מידי לתוך זה.
"היה לו דימום מהחניכים. זו הפעם השניה, הייל. בנוסף גם כאבה לו הבטן, אז לא בזבנו רגע והגענו לכאן." מאט אמר, לוחש.
היא הנהנה בראשה לחיוב, חייכה חיוך קטן והלכה להתיישב עם הארלי על הכסאות שהיו בדיוק מול הכיסאות שישבו עליהם מאט וסאמר, מחשש להעיר את סאמר. וסתם כי היא לא הרגישה בנוח לשבת ליד סאמר, היא העדיפה לשמור מרחק מכל מה שקשור אליה. זה לא היה סוד גדול שהן לא מחבבות אחת את השניה במיוחד.
שאיידן הגיע המצב נהיה מתוח יותר ממה שהוא היה.
הוא התיישב ליד היילי והארלי, צוחק ובוחן בחיוך את הארלי, והדבר שהכי הרתיח את מאט, זה שהוא אפילו לא התכוון להחליף מילה איתו. הוא פשוט ישב שם. עם היילי כאילו היא האישה שלו, ועם הארלי כאילו הוא הבן שלו.
רגלו זזה בעצבנות, הציפיה לבדיקה הייתה מתישה וארוכה למרות שהיא ערכה רק 45 דקות.
"אתה מוכן בבקשה להפסיק לרעוד?" סאמר שאלה, עדין מנמנמת.
הוא גלגל את עיניו ונלחם בצורך להמשיך להזיז את רגלו בעצבנות, אך ממש לפני שהתחיל שוב עם ההרגל המעצבן שהוא מצא לעצמו, דוקוטור די מבוגר קרא בשמו, ובשמה של היילי.
הם מיד קמו על רגליהם, מאטי התקדם כדי לקחת את הארלי מאחיזתה של היילי, , ושניהם נכנסו לחדר, מותירים את בני הזוג שלהם בחוץ.
"שבו בבקשה" הדוקטור, טים, כפי שהיה כתוב על דלת חדרו אמר, והצביע על הכסאות השחורים שמעבר לשולחן הגדול והעמוס בדפים.
"היי, הארלי, אתה יודע, אני אבא ואמא הולכים לדבר על כמה דברים משעמים אז למה שלא תלך עם אחת האחיות , היא תראה לך את חדר המשחקים״ הוא אמר והפקיד אותו בידי אחת האחיות שידעה בדיוק מה לעשות, השניים יצאו מחדרה.
שטים התיישב בחזרה בכיסאו, הוא הידק את משקפיו לעיניו ומסר לכל אחד מהוריו של הארלי קובץ דפים.
״תוצאות בדיקות הדם של הארלי הגיעו אלינו לפני מספר דקות״ טים החל לומר כשהתיישב בצידו השני של השולחן מעיין במסך המחשב.
״ומה מצאתם?״ מאט שאל ועיניה של היילי החלו להביע דאגה.
״תשמעו״ הוא נעצר, לוקח נשימה עמוקה,״מדובר בלוקמיה״ המילים שעשו את דרכיהן החוצה מפיו גרמו לנשימתה של היילי להעתק, גופה קפא.
עיניה החלו להתמלא בדמעות שעוד לא עשו את דרכיהן החוצה, היא הרימה את מבטה כדי להסתכל על מאטי,כרגע הוא היה נראה מבוגר בלפחות עשר שנים.
״התקופה הזאת תהיה אמנם לא קלה אבל אני בהחלט מאמין שעם הטיפול הנכון והתמיכה והאמונה הבן שלכם יוכל לצאת מזה״ הוא ניסה לעודד את היילי.
בשפתיים רועדות היא עצמה את עיניה ונתנה לדמעות לזלוג במורד לחייה, עד שהחתימו את הדף בדמעות כבדות ומלוחות.
״אני מבין שאת נסערת אבל את לא יכולה לשדר את זה לבן שלך״ הדוקטור אמר והוציא מהמדפסת כמה מסמכים.
״אהחנו צריכים להתחיל לדבר על הטיפול״ הוא אמר.
״מה.. מה אפשר לעשות?״ מאט שאל כשהוא ראה שהיילי אינה מגיבה.
״אנחנו נתחיל בסדרה של טיפולים כימותרפיים, כמובן שיהיו להם הרבה תופעות לוואי כמו נשירת שיער , חולשה כללית וחולשה של המערכת החיסונית ובמקביל כמובן נדאג לטיפול נפשי, זה קשה מאוד לילדים בני חמש לעבור את זה, אבל הוא יצטרך המון תמיכה, משניכם. הוא לא יוכל לעשות את זה לבד״ הוא הוסיף ומאט הנהן באיטיות.
״אנחנו רוצים להשאיר אותו בבית החולים בתקופה הקרובה על מנת להכין אותו לטיפולים וכמובן לבצע אותם״ הוא הושיט למאט כמה מסמכים.
״תחתום כאן״ הוא הראה למאט היכן עליו לחתום וביד רועדת מאט החל לחתום על המסמכים.
״תודה לכם, אתם צריכים להגיע לקומה האונקולוגית, קומה 5, חדר מספר 512״ הוא אמר.
״תודה רבה דוקטור״ מאט אמר בקול רועד והוא התרומם ממקומו מרים את היילי מכיסאה והצמיד אותה לחזהו מנשק אותה על מצחה ואז מצמיד אותה אליו אפילו חזק יותר, היא השמיעה קול בכי קטן, מה שגרם לליבו של מאטי להתכווץ יותר ממה שהוא היה ששמע את הבשורה על הארלי, והוא המשיך ללטף את ראשה, לאט לאט ידיה של היילי התהדקו סביב גופו של מאט, והיא אגרפה את חולצתו האפורה בשתי ידיה.
"היילי, הוא חזק, הוא יעבור את זה כמו גדול" מאט לחש ברעד באוזניה, והיא הנידה את ראשה לשלילה.
"אני רוצה ללכת מכאן.." היילי לחשה בחזרה, מושכת את אפה ומתנתקת מהחיבוק עם מאטי ונפלה אל הרצפה בוכה על המצב בו היא נמצאת עכשיו.
מאט תפס את ידה, הקים אותה מהרצפה בחזרה אל תוך ידיו החמות והמוכרות מחזיק את משקל גופה בכדי שלא תיפול שנית.
הוא הניח את ידו על כפתיה של היילי, מקרב אותה אליו בזמן שהיא נשענת על החזה שלו מהצד, והם יוצאים מהחדר.
"מה קרה??" איידן קם במהירות מהכיסא עליו ישב, זונח את הנייד בתוך כיס הגינס.
היילי רק הנידה את ראשה לשלילה, עיניה נפוחות מדמעות יבשות, גל חדש של דמעות פורצות מעיניה ואיידן לוקח אותה ממתיו, מחבק אותה חזק בעצמו.
"היילי, תדברי איתי, מה קורה?" איידן שאל שוב.
"היילי, אנחנו צריכים ללכת״ מאט הזכיר, רואה מזווית עיניו את מבטה של סאמר. היא לא הייתה נראת נלהבת מהעניין.
"זה בסדר מתיו, אני כאן." איידן אמר, מלטף את שערותיה של היילי.
הוא הושיב אותה על ספסל ההמתנה שבמסדרון מתכופף על ברכיו כך שהוא מעט יותר נמוך ממנה ונמצא מולה, אצבעותיו מנגבות את דמעותיה והוא מנסה לדבר, לעודד , להקשיב.
״בבקשה תדברי איתי״ הוא התחנן ומתיו נראה לעומתו חסר סבלנות.
"הייל״ מתיו שוב אמר את שמה, הפעם סאמר תפסה בכתפו וסובבה אותו אליה.
״מה קורה כאן?״ שאלה והוא תפס את ראשו בין שתי ידיו.
״סאמר דברים קורים כאן, דברים שאת לא יכולה להבין״
״תפסיק כבר להתנהג כאילו אני איזה ילדה קטנה, אני מבינה ויכולה להבין אם רק תספר לי ותשתף אותי מתיו, תפסיק חהסתיר ממני!!״ היא אמרה בעצבים והוא התעצבן עוד יותר.
״לבן שלי יש סרטן בסדר סאמר? עכשיו תעשי לי טובה ותחזרי הביתה״ הוא אמר והיא השפילה את מבטה מביטה בהיילי השבורה ובאיידן שמנסה לדובב אותה.
״בבקשה הייל״
״יש לו סרטן איידן״ היא הצליחה להשחיל בקול מריר מבכי ואז פרצה בבכי תמרורים קולני.
איידן נראה מעט המום תחילה אך מיד תפס את היילי בידיו מחבק אותה חזק לחיקו.
״את נשארת כאן הלילה?״ הוא שאל כשנרגעה מעט והיא הנהנה בראשה, מקנחת את אפה בממחטה שהושיט לה.
"כן" היא לחשה ובהתה ברצפה.
״את רוצה שאני אשאר איתך?״ שאל.
"היילי?" איידן שאל מבולבל כשלא ענתה.
"אני, אני לא חושבת שזה יהיה רעיון טוב." היא לחשה וניגבה את דמעותיה עם שרוול חולצתה.
״את בטוחה?״
״כן״
איידן רק נאנח, מהנהן באי רצון ואז מתרומם ממקומו כאילו מושיט אותה למתיו.
״את תסתדרי נכון?״ שאל והיא אישרה במבטה מנשק אותה על שפתיה לפני שמוציא את מפצחות האוטו מכיסו.
״בואי סאמר אני אחזיר אותך הביתה״ הוא הביט אל סאמר שהנהנה ומלמלה משהו כמו ׳תודה׳.
״אני אבוא מחר בבוקר, אם תצטרכי משהו מהבית תסמסי לי״ אמר לפני שהסתובבו אל כיוון המעלית ונעלמו מתווך הראייה שלהם.