חדים ורכים בו זמנית

הרוח נושבת על ענפי העצים,
והעננים נעים במרומים.
שוכבת על הדשא,
מביטה בכיפת השמיים.
ושקועה במחשבות.
החיים זורמים כמו מים.

האור לא מגיע אל כל חלק בחדר,
הוא לא ריק, אז יש צללים.
תקועה בין סורגים, אין עם מי לדבר,
אין למי לספר, על החיים.
והשעון זז, מתקדם, לא שואל.
ואני נשארת כאן, ביום ובליל…

תגיד לי מה עשיתי לך,
שאתה כל כך שונא אותי?
אמור לי במה פגעתי בך,
שזה היחס שנתת לי?
כל יום שעובר,
רק חושבת עליך יותר.
אני יודעת שזה כבר לא יתגשם
אבל מסרבת להאמין
אנשים מסתכלים עליי וצוחקים
כי אף אחד לא באמת מבין

כל צעד שלך מלווה בשלה
ואני לא שונאת, אני פשוט מקנאה
חבל שהדברים כל כך השתנו
אני מתגעגעת למי שאתה באמת
הרסיסים הקטנים של הזיכרונות,
חדים ורכים בו זמנית
חורטים בליבי, את כל הדברים.
חלקם טובים,
רובם רעים.

כאשר כוס מלאה בחציה,
החלק של האוויר תמיד יהיה למעלה,
ולא משנה איך נהפוך אותה.
האוויר מקביל לדברים הרעים,
ואילו המים – לטובים.
זוכרים אנשים ע"פ הדברים הרעים
למה? ככה.
למה אותו הדבר קורה לי גם איתך?

תגיד לי מה עשיתי לך,
שאתה כל כך שונא אותי?
אמור לי במה פגעתי בך,
שזה היחס שנתת לי?
כל יום שעובר,
רק חושבת עליך יותר.
אני יודעת שזה כבר לא יתגשם
אבל מסרבת להאמין
אנשים מסתכלים עליי וצוחקים
כי אף אחד לא באמת מבין