"חבר ילדות" פרק 25

"זואי?….",ישבו לידי מלודי ואוסטין
"אממ?..?",הסתכלתי אליהם
"הכל בסדר?",שאלה
"כן…",חייכתי חיוך מזויף
"את בטוחה?..",שאל אוסטין
"לא…גיליתי שדיין הולך להיות אבא והאקסית שלו חזרה",אמרתי והורדתי את ראשי
"מה?!?!?",אמרו ביחד בשוק
"אני יהרוג אותו",קם אוסטין ואמר
"לאא!",אמרתי ומלודי משכה אותו והושיבה אותו
"אין סיכוי שאת חוזרת אליו זואי……",אמר
"אוסטין אל תתחיל",אמרתי
"אל תתחיל?,נראלך שאני התן לך לצאת אן מישהו שהכניס ת'אקסית שלו להריון,ועוד היא חזרה….תגידי את דפוקה?",שאל בעצבנות
"אני אוהבת אותו,אתה לא יכול להחליט בישבילי אם מי לצאת….",אמרתי בעצבנות
"כבר לא אכפת לי!…..אני לא רוצה לראות אותך מתקרבת אליו,אני בכלל לא רוצה לשמוע שאת בהריון",אמר בעצבנות והלך
הורדתי את ראשי,הוא אולי צדק…..
עבר חודש בקושי ראיתי את דיין,הייתי מתחבאת,והוא לא העיז לבוא לבית שלי,אחרי שאוסטין נתן לו אגרוף באמצע המשחק

"זואי…",לפתע דיין עמד כשסגרתי את הלוקר
"אני לא רוצה לדבר",אמרתי ואתחלתי ללכת
"את יכולה לחכות שניה……",תפס את ידי ועצר
"מה?",הסתכלתי עליו עצבנית
"אני מבקש ממך תני לי לפחות הזדמנות…..זואי אני אוהב אותך",אמר והתקרב אלי משחרר את ידי
"גם אני…..אבל זה קשה מידי",אמרתי מרגישה שאני עומדת לבכות
"שנינו יודעים שזה קשה לי ולך,זואי אל תהרסי את הכל,אני אוהב אותך בידיוק כמו שאת אוהבת אותי",שם את ידו על הלחי שלי ואמר
"אני…מצטערת",אמרתי בדמעות מנשקת אותו בלחי ורצה
חזרתי לבית בדמעות,עליתי לחדרי,ונועלת את הדלת
שכבתי על מיטתי בדמעות לא עונה לשיחות שלו,קמתי ישבתי בספה שליד החלון,הסתכלתי על הגשם,נזכרת ברגעים היפים שעברנו,מרגישה שזה כל כך הרבה זמן,אהבתי אותו כל כך….

מנקודת המבט של דיין

חזרתי לבית מבואס כל כך,הבאדתי את אהבת חיי,כשנכנסתי ראיתי את אמנדה יושבת על הספה ומסתכלת עלי
"אתה היית אמור לדעת..היא כבר לא תרצה לחזור אליך",קמה והתקרבה אלי
"אמנדה את חושבת שזה קל?,היא הייתה הבחורה של חיי,אני אוהב אותה",אמרתי והורדתי את ראשי
"אני יודעת ו..הדבר הכי טוב בישבילכם..זה שתעזוב",אמרה והרמתי את ראשי
"לעזוב?..אני לא יודע..",התרחקתי קצת ואמרתי
"דיין..זה לא יעזור,זואי צריכה זמן לעצמה זה כבר לא יעבוד..תחליט עכשיו,בוא ותעזוב איתי",אמרה ואחרי דקה הלכה
ישבתי,מסתכל על התמונות שלנו,זואי הבחורה הכי טוב שהכרתי בחיי,היא עשתה אותי כל כך מאושר..מה כבר יקרה..
לקחתי תטלפון וצלצלתי אליה,היא שוב פעם לא ענתה
"זואי זה אני,אני מתחנן תעני לי..אני..עוזב,תני לי סיבה אחת לא לעזוב..",השארתי לה הודעה וזרקתי תטלפון על הספה,ידי על ברכי וחושב

חזרה לנקודת המבט של זואי

הערב הגיע
לקחתי תטלפון וקראתי את ההודעה של דיין,ברגע אחד זרקתי תטלפון על מיטתי ועמדתי מול החלון חושבת לעצמי,ולא..אני אוהבת אותו,לא מוכנה שהוא ילך,לקחתי את הטלפון ורצתי,ירדתי במהירות
"זואי היי…",אמר אוסטין לא היתיחסתי אליו ויצאתי מהבית לקחתי מונית מתחננת שאני הגיע הכי מהר שאפשר
ירדתי מהמונית ורצתי לבית שלו זה כבר היה מאוחר..הוא עזב,הבית היה ריק,הוא כבר עזב..התפרצתי בבכי,אחרי כמה דקות יצאתי מהבית הולכת לא יודעת לאן,שילבתי את ידי והורדתי את ראשי,הגעתי לפארק קטן,ישבתי על הספסל בוכה
הרגשתי שמישהו יושב לידי,הבנאדם שאני הכי הרבה צריכה עכשיו,הרמתי את ראשי וראיתי את בראיין
הוא הסתכל וניגב לי תדמעות,התפרצתי שוב בבכי והוא חיבק אותי חזק,מלטף את ראשי
"בראיין הוא עזב..",הסתכלתי עליו בדמעות ואמרתי
הוא לא אמר דבר רק חיבק אותי חזק שוב…