חברים לעט – פרק XI

"תומאס, שמתי לב שאתה מדמיין דברים מהבדידות. החלטתי שאתה צריך לעשות עם זה משהו. החלטתי לשלוח אותך לפנימייה בדיסלדורף. שם אתה תהיה חייב להכיר אנשים אחרים ותהיה קצת בחברה. זאת פנימייה למחוננים כמוך. אתה תסתדר שם" הסבירה לו אחותו הגדולה.
"מה?!" צעק תומאס "לא בא בחשבון. אני לא מוכן לזה. איך את יכולה לעשות לי את זה?. אני לא מסכים ואני לא מדמיין! אנדרו באמת איתי!".
"זה סופי" היא אמרה.
העיניים של תומאס עוד פעם הוצפו.
הוא השפיל מבט.
"בסדר" הוא אמר.

לאורן חיכתה לתשובה שתאשר סופית את העובדה שהוא מחכה לה והיא יכולה לטוס. היא לא ידעה אם באמת כדאי לה לקנות את הכרטיס. היא הייתה צריכה לתאם.

בזמן שתומאס היה בפנימייה הותר להם להיות על מחשבים רק בערב שבת אך לרוב ילדים אחרים תפסו את המחשבים כך שרוב הזמן תומאס לא הצליח להיות על המחשב.
הוא אומנם הצליח להתחבר לילד שאיתו בחדר ואולי גם למצוא עוד כמה אבל עדיין הוא הרגיש שמשהו חסר לו.

לאורן התחילה להיות חסרת סבלנות. מה כבר יכול היה לקרות לתומאס?. היא לא יכלה להעלות על דעתה שום דבר.
היא הפסיקה לעבוד והמשיכה ללמוד. מיום ליום שוכחת יותר ויותר מתומאס. הראש שלה היה עסוק בעיקר בלימודים.

אחרי חודש וחצי הגיע תורו של תומאס לתפוס את המחשב. הוא מיהר וראה כ – 50 מכתבים מחבריו לעט. הוא לא באמת התכוון לענות על של כולם. רק של 6 שהכי אהב.
הוא קרא את ההודעה של לאורן פעם שנייה.

"היי לאורן,
זה נהדר שתוכלי לפגוש אותי!. אני מחכה לך. כרגע אני בפנימייה בדיסלדורף אבל אני אוכל לתת לך תאריכים מדוייקים מתי תוכלי לפגוש אותי.
אני מאוד מקווה שהזמן הארוך שלקח לי לענות לך לא גרם לכך שתבזבזי את כל הכסף על הוצאת דמי הערבות. אם זה קרה אני אהיה מאוד מאוכזב אבל מה שהיה היה.
הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא שיש לנו רק פעם אחת להיות במחשבים בשבוע כאן וכל הזמן משתלטים לי על המחשב.
הכרתי כאן כמה ילדים ממש נחמדים.
אני רוצה להגיד לך שהתגעגעתי למכתבים שלך.
אני מקווה שאת עדיין חברתי לעט.
תומאס".

אחרי שהיא כבר הייתה רגילה שאין מכתבים יותר היא כבר לא טרחה לבדוק את המייל שלה. לאורן המשיכה בחייה הרגילים. היא עדיין לא שיחררה את אמא שלה. היא הייתה אובדת עצות. למה תומאס הפסיק לכתוב לה?.