חברות מעל הכל

"חברות מעל הכל", משפט שהייתי שומעת הרבה בעברי.
אפשר לומר המוטו שלי לחיים, משפט שהאמנתי בו כל כך, עד שקרה מה שקרה.
עד לפני שלוש שנים, לא הייתי ילדה שאהבו אותה בחברה.
היו לי שלוש חברות סך הכל:
שרון, שקד ומיה.
אבל לא היה אכפת לי מאף אחד, היינו חבורה של בנות שהיה לי טוב איתן, חברות שבאמת חשבתי שנשאר ככה לעד.
האמת, אהבתי רק את שקד ומיה.
שרון, אפשר לומר, הייתה "ראש הקבוצה".
היא עוד עשתה לי טובה שהיא הכניסה אותי לחבורה המצומצמת הזאת של הארבע בנות.
היא אף פעם לא חיבבה אותי וגם אף פעם לא הבנתי למה.
אפשר לומר שעד לפה הכל טוב ויפה, או שלא ממש… אבל בכל מקרה, ככה היה לי טוב, עד אותו מקרה.
בכיתה, המורה הושיבה אותי ליד בן,ששמו היה עידו ורמת החברים שלו גבוהה הרבה יותר משלי, והאמת? לא חשבתי שנתחבר, אבל כנראה שיש הפתעות.
ככה לאט, לאט התחברנו זה לזו ופטפטנו ודיברנו כל הזמן בשיעורים.
שרון, אפשר לומר הקנאית בנינו, בשיעורים כל הזמן הביטה בנו, וכל פעם שהייתי מסתכלת אחורה, היא הייתה עושה לי סימן עם העיניים.
כשהיה צלצול להפסקה, ניגשה אלי שרון ואמרה:
"אני רואה שמישהי פה מאוהבת".
זה לא היה נראה שהיא שמחה, היא אמרה בלעג, תוך גלגול עיניים .
"מה מאוהבת?" צחקקתי עם הקול הביישן שלי, והלכתי במהירות לעבר הדלת של הכיתה.
ברחתי למקום בבית ספר, מקום מוסתר, מקום שאף אחד לא יוכל למצוא אותו.
גם לא שקד ומיה.
טיפסתי על העץ הכי גבוה, התיישבתי וישר רצו לי מחשבות בראש.
תהיתי לעצמי: "אולי אני באמת אוהבת אותו?"
אבל לא רציתי, הייתי בטוחה שאין לי סיכוי איתו.
כל פעם כשהמחשבה עלתה לי בראש, פשוט ניסיתי להעביר אותה מבלי לחשוב הרבה.
נשמע סתמי, נשמע ילדותי.
אבל כשמישהי שאת מחשיבה אותה "חברה שלך", שמה לב שאת מתחילה לחבב מישהו, זאת בעיה.
בכל מקרה, ככה נשאר הדבר.
באותו זמן, נחשבתי לאחת הילדות השקטות בכיתה, ובגלל עידו התחלתי להירשם ולהפריע, אבל זה לא הזיז לי.
עד שכבר יש לי הזדמנות להתחבר לילד שהוא ברמה גבוהה יותר, עד שסוף סוף מישהו מחבב אותי מהבנים, אין סיכוי שאני אוותר על זה.
יום אחד, נפגשנו כל החבורה, כלומר ארבעתנו, בשביל לספר להן על עידו.
הייתי חייבת להגיד להן על הרגשות שלי.
עשינו מעגל חברות ואני התחלתי.
"אני חייבת להגיד לכן, שאני עדיין מהססת אם לספר או לא, אבל אני בוטחת בכן שלא תספרו", ככה התחלתי.
"ספרי!" שקד אמרה. "כן ספרי" נוספה מיה. "בשביל מה יש מעגל חברות?" שרון הוסיפה.
"אוקי…" המשכתי. "אני מחבבת מישהו מהכיתה".
"אפשר לחשוב מה אמרת" שרון אמרה בכעס. "כולה מחבבת מישהו, על דבר כזה להסס?".
לא אמרתי מילה, לא רציתי שזה יתפתח לריב וכמובן שלא רציתי שהחבורה תתפרק.
לחשוב שככה הייתי תלויה בהן…
בכל מקרה, הן כמובן התעניינו לדעת במי, וסיפרתי להן שבעידו.
שקד ומיה פערו את פיהן, הן היו מופתעות, אי אפשר לדעת אם לטובה או לרעה, ושרון לעומתן, גלגלה עיניים כהרגלה.
הייתה דממה, השקט קדר, לא ידעתי מה להגיד, אף אחת לא הוציאה צליל.
ראיתי שהן מחייכות, אפילו קצת גיחכו.
"מה כבר אמרתי? אפשר לחשוב! כולה אני מחבבת ילד, בגלל זה להיות מופתעות כל כך?"
זה מה שרציתי להגיד להן, אבל משום מה, בחרתי לשתוק.
"טוב מה אתן שותקות? כולה ילד מסכן שהיא אוהבת" שרון "שברה" את הדממה.
"מזל טוב" שקד אמרה בחצי פה והיה נראה שהיא עוד שנייה מתפקעת מצחוק.
אפשר לומר שהתאכזבתי. שלושתן אכזבו.
כל אחת חזרה לביתה ונשארתי בבית.
ככה עבר אותו יום, הלכתי לישון בהרגשה לא טובה לגבי החברות שלי ואני כבר הרגשתי שהמשפט "חברות מעל הכל" איבד חלק משמעותי.
יום למחרת, כשהלכתי לבית ספר, הגעתי די מאוחר.
שלושתן כבר היו בכיתה, ישבו ביחד וצחקקו להן.
ניגשתי אליהן, התעניינתי בשלומן אבל הן התעלמו ממני והתייחסו אלי כאל אוויר, המחזה הזה היה מוזר למדי.
הצלצול של סיום ההפסקה נשמע, כולם התיישבו במקומות.
"קודם, לפני שנתחיל בשיעור, לפי בקשתו של עידו- עידו עבור מקום"
נשמע קולה של המורה אירית.
פערתי פה, התפוצצתי מבפנים.
"איך יכול להיות שדווקא אתמול, אחרי שדיברתי איתן, ודווקא היום עידו מבקש לעבור מקום?! מוזר לי מדי" תהיתי לעצמי.
"ולפי בקשתה של שרון" המשיכה המורה, "שרון את עוברת ליד קורטני".
עכשיו התוודע לכם שמי, לא פעם ולא פעמיים צחקו עלי בגלל השם שלי, כאילו זאת אשמתי שנולדתי עם השם הזה, אבל זה לא העיקר פה. העיקר פה זה ששרון עברה לידי, ואני די בטוחה שהיא עוללה פה מעשה נוראי. אני רק צריכה לברר איזה.