"זרו, אני… אוהב אותך."

קאנמה התהלך בחדר החשוך שלו. הוא התיישב ליד השולחן. הוא ראה את ההשתקפות שלו בעץ הכהה, את המבט הדכאוני. אבל הוא חייך חיוך קטן, מרוצה מהמראה שלו. הוא חשב עליו. על זרו. הוא אהב הכל בזרו – את שיער הלבן-כסוף היפהפה למרות היותו צעיר; את הסנטר החד שלו; את פניו היפות; את ההבעות הכועסות ואפילו הסובלות שלו; את עיניו הסגולות היפהפיות; את גזרתו החטובה. קאנמה אהב את זרו, אהב בו הכל. את הפגיעות הזאת במסווה קשיחות, את הבגרות הזאת למרות הילדותיות, ואפילו איך שהוא מקניט את יוקי. לבו של קאנמה נצבט. יוקי. יוקי, שזרו כנראה אוהב. יוקי, אחותו יוקי, מי שאמורה להיות כלתו. המחשבה העציבה אותו. הוא רצה את זרו, רצה לגעת בו, לבלגן את השיער שלו, לראות הבעה אוהבת, הבעה של רוך, על פניו הכעוסים והעצובים תמיד.
קאנמה קם והתיישב על הספה ברישול. הוא התחיל לדמיין את זרו לידו, רואה מה עובר עליו, מרחם עליו ומבין, מדמיין את זרו נמצא שם בשבילו, בשביל לעזור לו עם כל האתגרים הרבים שהוא נאלץ להתמודד איתם. היא דימיין את זרו יושב לידו, מחבק את ראשו ומלטף את שיערו ברוך ואהבה. את זרו מקשיב לרגשותיו, למה שיש לו לומר. את זרו מבין, עוזר ותומך. מדמיין הבעה של רוך על הפנים היפות. הדימיונות היו כל כך יפים… הוא לא הצליח לגרום לעצמו לעזוב אותם למציאות הקודרת. הוא ידע שהוא בן והוא אוהב בן, שיש אנשים שחושבים שזה מעוות, לא נורמלי, אבל בשבילו זה הרגיש כמו הדבר הכי נורמלי שיכול להיות. הוא כל כך אהב את זרו שזה כאב לו, צרב אותו. הוא רצה ללכת ולהגיד לזרו מה הוא מרגיש, לקוות שהוא כמוהו, שהוא יבין. כל כך הרבה זמן לא היה לו האומץ, אבל הוא הרגיש שאין לו ברירה – שהלב שלו לא ייתן לו להמשיך לחיות כרגיל אם הוא לא יעשה את זה.
קאנמה קם והלך למשמרת שבה זרו שמר. יוקי לא הייתה שם כי היא לא הרגישה טוב. זרו שמר לבד, גבו היה מופנה לקאנמה כאילו הוא כלל לא מבחין בו. הירח היה מלא, וזרח באורו הכסוף, מאיר את העצים הכהים והדרך הכהה. שאר הערפדים היו בשיעור, אבל קאנמה לא טרח ללכת. הוא הביט באור הירח על השיער של זרו, בטוח לחלוטין שהוא לא הבחין בו. הוא פסע צעד. זרו הסתובב במהרה וכיוון אליו את האקדח.
"מה, ערפד?" אמר בקול מלא תיעוב. הפנים שלו היו מלאות זעם ו…שנאה.
"גם אתה ערפד." ציין קאנמה, בקול רגוע. ואז הוא נתן להבעת הפנים שלו להישבר. החיוך שלו היה שבור ועצוב.
ההבעה של זרו התרככה בקושי. "אתה… צריך למנהל?" הוא שאל, הייתה מעט דאגה בקולו.
"לא…" אמר קאנמה חלושות. "אני… אני צריך לומר לך משהו." הוא אמר עם מבט מושפל אל הריצפה – הדבר הכי פחות נורמלי וצפוי מקאנמה.
"מה?" שאל זרו, הפנים שלו כבר לא היו כועסות, רק… מסוקרנות.
"אני… אוהב אותך." לחש קאנמה.
זרו היה מופתע. העיניים שלו התרחבו כמו צלחות והוא החוויר אפילו יותר מהרגיל (אם זה אפשרי). הוא פתח את הפה שלו, מחפש מילים, מה לענות. הוא ידע שאם הוא יגיד את האמת הוא ייפגע בקאנמה, ואז כל כיתת הלילה תרצה להחזיר נקמה. זרו היה צריך לחשוב לפני כל מילה, אבל לא היה לו זמן. קאנמה תפס את פניו, מביט בעיניו כמחפש תשובה. ואז זה קרה, כל כך מהר שזרו לא הספיק לברוח או לעשות משהו. קאנמה התקרב ונשק לשפתיו בעדינות. זרו לא ידע מה לעשות. אם ייפגע בקאנמה, לפחות יהרגו אותי. זרו נכנע ועמד בשקט בלי לזוז, נותן לעיניו להישאר גדולות כמו צלחות.
קאנמה התנתק לבסוף. הוא הביט במבט המבוהל של זרו ונאנח. הוא חייך חיוך קטן. "זה לא נגמר." אמר והלך משם, משאיר את זרו ההמום לבד, לעכל את הדברים.