זרועי כוכבים

אנחנו נופלים בדשא הלח.
אני מעבירה את ידי בשערו הרטוב מהדשא, בטני גועשת.
"עינייך יפות יותר ממיליון הכוכבים שצופים בנו" הוא אומר, ומחווה בראשו לעבר השמיים. אני מחייכת, מחליקה את אגודלי על שפתו התחתונה.
"התנשאי לי?" הוא לוחש, מתבונן בי בצפייה. "כמובן" אני לוחשת, נושקת לשפתיו הרכות. "אבל…"
"אבל אביך" הוא אומר, משלים את משפטי.
"כן" אני אומרת, מביטה בו בעצב. "הוא לא יסכים, וגם אם כן… הוא לעולם לא יראה אותך כמשפחה"
"אז בואי נברח" הוא אומר, על פניו מבט מפציר. "בואי נברח מכאן, נגלה את העולם, יש לנו מספיק יבשות לחקור, מספיק אוקיינוסים לשוט בהם"
"כבר דיברנו על זה…" אני לוחשת, קולי בקושי נשמע. "איך אוכל להשאיר את אמי, את אחותי הקטנה? אתה יודע מה אבי יעשה להם, הוא יתעלל ויכה אותן, בגללי"
"אני מצטער, אני יודע שזה בלתי אפשרי…" הוא אומר בחרטה. "אם רק הייתה דרך…"
"עוד נמצא דרך" אני אומרת בביטחון, אפילו שאיני בטוחה בכך. "אבל עד שנמצא אותה, בוא ננצל את הלילה הזה עד תומו…"
אני נשכבת לצידו, אצבעותיו מלטפות את מפרק ידי, בעוד אנו צופים בשמיים מעלינו, השמיים זרועי הכוכבים שנראים כאילו הם ממשיכים וממשיכים, עד אין סוף…