זמן ורוד

חלון פרוץ אל הקרה בחוץ, ומוזיקה חרישית מהרדיו. מתעורר בצהריים והדבר הראשון שמכה בי הוא חמצן עשיר, רענן וקר. נדמה שאני בגן-עדן, עם המוזיקה החרישית הנעימה, והמיטה הרכה. אני מסתכל סביב ותופס את הראש כשאני נזכר, וגם בגלל הסחרחורת של האלכוהול ששתיתי בלילה. אני שומע צעדים חרישיים, והיא עומדת בקצה החדר הגדול, בחלוק שינה לבן, מוארת כולה, אבל נראית יותר קטנה, ושואלת בענווה עם חיוך "תה?" אני לא יכול שלא לחייך, וגם העיניים שלי מחייכות, ואפילו צוחקות ודומעות. כנראה שהייתי מספיק ג'נטלמן בלילה, תודה לאל. "כן…" אני אומר חלושות, ובעצם אני רוצה לומר – כן! תודה! אני אשמח מאוד לתה. אבל החדר הגדול והצנוע עם הווילונות המצעים הרכים מסחרר אותי, יש ריח של לימון באוויר, וגופי קל אבל גם מאוד נינוח, כאילו השתחררו כל השרירים. היא הולכת בצעדים קטנים למטבח, זה בטח חלום, איך השתלשלו האירועים לכדי כך? אני מזדקף במיטה ומרגיש גודש באף בגלל הקרה. על השידה יש קופסת טישו, שטישו יחיד לבן מבצבץ ממנה. אני מושך אותו, ואחר מופיע במקומו. אני מושך גם אותו, אבל לא את הבא אחריו. אני מקנח את האף. היא שרה במטבח, יותר נכון מהמהמת איזו נעימה עם הרדיו, ואני מריח פרחים. אני מסתכל על הרדיו הגדול, על הפטיפון שעומד בפינה, על הספות הנמוכות מעוקלות הרגליים כאדם הפושט רגליו לפניו לאחר יום עבודה. בדואר לא יאמינו, אבל אני לא רוצה לחשוב על העבודה המשעממת והמדכאת שלי עכשיו. "בבקשה, מר מילר." היא אומרת בחיוך, ומניחה את הספל על תחתית חרסינה בשולחן העץ. "תודה…" אני לוחש. ואז אני נזכר בהתעלסות ממש על המיטה הזו, ומתרגש כמו ילד קטן. אני לא מאמין שזכיתי לזה. היא מביטה בי עם בת-צחוק, וסימן שאלה קטן, "אתה מתעורר כמו תינוק אחרי שינה טובה," היא אומרת. "הייתה לי שינה טובה." אני אומר וסוקר את גופה. היא מבחינה במבטי ומחייכת לעצמה. "אני מקווה שאתה זוכר," היא אומרת. "זוכר, זוכר," אני אומר, "זה זיכרון טוב." ואני לוגם מהתה. אני מרגיש מתיקות, אבל לא מתקתקת, רכה כמו משי בתוך התה העשיר. "שמתי כפית דבש." היא קוראת את מחשבותיי. "נבון מאוד מצידך, מיס פיאף." היא מתיישבת ואומרת "תקרא לי אידית, מר מילר. אולי אתה לא זוכר הכול, אבל זה לי לעונג לארח אותך בביתי." היא עוד מודה לי. אני רוצה להכריז לכל העלובים בבר, התעלסתי עם… "העונג כולו שלי," אני מנסה לייצב את קולי. "תקראי לי הנרי, אני חושב שאין צורך ברשמיות."