זמן, אמת וגורל

היא מחפשת אותו דרך עיניה.
מחכה בתמיהה לשניה של תשוקה,
שניה שבה הוא והיא יתחברו לאחד,
שניה שבה כל מחשבותיה יתנקו ותשאר רק המחשבה הבודדה עליו.
היא רוצה בו כלכך שהיא אפילו לא יודעת לתאר זאת במילים.
הוא אם ראשו רכון,
נשען על העץ הגדול שמתחתיו הם תמיד נפגשים.
עיניו דומעות אך היא אינה רואה זאת כי הוא מסתיר ממנה את העצב.
הוא יודע משהו שהיא לא יודעת,
הוא יודע שהוא חזר בזמן,
הוא מההווה והיא מהעבר.
הם לעולם לא יוכלו להגשים את חלומתיהם הרטובים.
אם תיגע בו יעלם לנצחים.
הוא רוצה כלכך להרים את מבטו להסתכל על פרצופה המהפנט אך יודע שלא יעמוד בזה,
יודע שכשתראה את עיניו הבוכיות תבכה יחד איתו, ללא סיבה כי עצוב לו אז גם לה,
היא תנגב את דמעותיה אם קצה שמלתה הצהובה שנתפרה על ידה,
ותרצה לתת לו חיבוק מנחם,
אז הוא אינו מרים את מבטו לכיוונה.
אהבתו עליה כלכך חזקה.
הוא רוצה לחיות איתה עד למותו.
אך הזמן, האמת, והגורל החליטו אחרת.
וזהו אינו סיפור מהאגדות כי המציאות שונה.
אותה מכונת זמן עדיין לא הומצאה,
זהו סיפור על שני אנשים שלא ידעו שיש להם נפש תאומה ושביכולתן לפגוש אותה.
לו רק היתה אותה מכונת זמן ארורה..