זכוכית שבירה- פרק 4 חלק ב'- התאונה

הרוח שרקה והסיטה את שיערי החום לאחור. המתח לא איחר לבוא ועטף אותי בכל דרך אפשרית. "אז, מה קרה אז?" שאלתי והבטתי בלחייה של איימי שבהקו מדמעותייה. איימי נשמה עמוק ואמרה אתמה שהיה צפוי לבוא.

"המכונית פגעה בי".

חיבקתי את איימי בחוזקה. "את רוצה שנמשיך מחר?" שאלתי, למרות שבליבי דרשתי המשך לסיפור. "לא, אין צורך". ענתה וחייכה בנחמה.
"אני זוכרת את אותן השניות הבודדות שנדמו כנצח. כל גופי כאב, התפתלתי על הכביש, את כל מה שקרה אחר כך אני זוכרת כתמונות בודדות במוחי.
אמא שלי נעמדת מעליי, בוכה, דואגת שאני אנשום, נהג המכונית יצא ממנה, לפחות אני חושבת שזה היה הוא. אלזה בוכה, לחוצה ו… מבולבלת. ולבסוף-
הפרמדיקים.

וזהו."
הדמעות הבודדות נהפכו לנחשול מלוח שזלג על לחייה. הידקתי את חיבוקי סביב גופה הצנום שרעד מעוצמת הרוח הקרירה. "התמונה הבאה הייתה בבית החולים, אמא שלי אחזה בידי, ואני…" היא הפסיקה ומשכה באפה, אך לאחר מכן המשיכה אל הסוף המר "לא יכולתי לשוב ללכת".
***
הובלתי את כיסא הגלגלים של איימי לירידה התלולה שממנה עלינו אל הגג, מי היה מאמין שהפנימייה כל כך מתחשבת בנכים? חיוך נפרש על פניי שחשבתי על כך, לאיימי יהיה טוב פה.
"ליה." איימי קטעה את מחשבותיי. "מה?" השבתי בחיוך. היא הסתובבה לעברי. "אני אשמח אם לא תספרי לאלזה שדיברנו על התאונה, זה נושא קצת רגיש אצלנו במשפחה…" הנהנתי לחיוב "תודה". אמרה "זה חשוב לי".
***
פתחתי את דלת החדר, הוא היה ריק. "אלזה?" קראתי אך לא היה מענה. "איפה היא?" מלמלה איימי וגלגלה את עצמה אל תוך החדר. "אל תדאגי". השבתי ברוגע "היא בטח הלכה לעשות סיור בפנימייה". פניה של איימי הבהירו שהיא לא מאמינה לדבריי. "איימי? שמעת מה אמרתי לך? תירגעי, אין לה לאן לברוח." איימי ניערה את ראשה. "מצטערת, אבל לאלזהיש בעיה, לפעמים… קצת קשה לה להסתגל למצב חדש, את מבינה, אלזה באה לפה בעקבותיי, לאחר שהחלטתי שפנימייה תעזור לי לתסכול הנפשי שתקף אותי אחרי התאונה". כאן הבנתי שלא שמעתי את האמת, לפחות לא את כולה.
"איימי" שאלתי "מה את לא מספרת לי?"