זכוכית שבירה- פרק 4 חלק א'- התאונה

הגענו למקום האחרון בסיור שלנו, חדר אחד שלוש חמש. אלזה התקרבה בהתרגשות אל הדלת בעוד אני הוצאתי את כיסא הגלגלים עליו ישבה איימי מין המעלית. "החדר נעול". אמרה אלזה באכזבה והתקרבה לעברנו. פשפשתי בכיס הג'ינס שלבשתי והוצאתי לבסוף מפתח כסוף. הושטתי אותו לעבר אלזה. "תסובבי ימינה". אמרתי קצרות ואלזה חטפה את המפתח במהירות. היא רצה לעבר הדלת בשנית וסובבה את המפתח לפי הוראותיי. קול חריקה נשמע, הדלת נפתחה.
אלזה נכנסה אל תוך החדר במהירות בעוד אני ואיימי מתקדמות לעבר החדר בקצב איטי יותר. "זה, פשוט, מדהים!" צעקה אלזה מתוך החדר בהתרגשות. "היא, אופטימית…" אמרתי בחיוך לאיימי. "כן, אלזה היא… קצת שונה".
"שונה?" שאלתי, מתפלאת שדווקא מי שעם כיסא הגלגלים מכריזה שאחותה שונה. "כן, שונה. אולי כדאי שתכירי פעם אחת ולתמיד את התאומות רוס". אמרה וחייכה לעברי.
***
"אולי זה יישמע לך מוזר" התחילה איימי להגיד "אבל פעם אני הייתי האחות הקופצנית ואלזה הייתה האחות השקטה יותר, אחת שלא אכפת לה." הדברים האלו באמת הפתיעו אותי, איימי הרגועה הייתה קופצנית? אלזה הקופצנית הייתה רגועה? "הכל השתנה ביום אחד". איימי הניחה לדמעה בודדה לזלוג על לחיה.

"היום של הפציעה".

"רחוב צ'ן- פוליס, העמוס ביותר בעיירה בה גרנו. אמא שלי אחזה בידי ובידה של אלזה. אני כתמיד קפצתי מצד לצד מחפשת למצוא תעסוקה, אבל מה אפשר כבר לעשות ברחובה של עיירה סואנת?" איימי הביטה בי כאשר חיוך פרוש על פנייה, יכולתי לזהות את אילוץ החיוך גם מרחוק.
ישבנו על גג הפנימייה, זהו היום הרביעי שלי כאן וכבר למדתי עלייה הכל, גם את הדרך למעלה. ידעתי שהגג, כשאנחנו למעלה, מעל כולם, הוא המקום המתאים ביותר לסיפורה של איימי, לא משנה לאן הוא יוביל.
איימי נשמה עמוק והמשיכה בסיפורה. "הסתובבתי סביב אמי בעוד היא מחזקת את אחיזתה סביב ידי, אלזה לעומתי בהתה בכביש, שקטה.
עברנו במעבר החצייה, מיד לאחר מכן בא מעבר נוסף. אני הכי אהבתי לדלג על הפסים הלבנים במעבר, כמובן שהרצון לדלג על הפסים חזר גם באותו היום. אמי ידעה שפניי לכביש וככל שהתקרבנו יותר למעבר השני, ידה התהדקה סביב ידי יותר. "א-מ-א!" צעקתי לעברה, שתעזוב אותי, אך היא לא הקשיבה. לאחר ניסיונות רבים לשחרור ידי מאחיזתה החלטתי לנקוט בצעד ילדותי, אך משמעותי, לנשוך את יד אמי. הנשיכה השפיעה מיד, אמי נאנקה מכאב חד וידה התפתלה. בשניה הראשונה שהזדמנה לי רצתי לעבר הכביש לעבר הפסים הלבנים, בדיוק בזמן שמכונית אפורה דהרה לעברי."