זכוכית שבירה- פרק 3 חלק א'- ברוכות הבאות!

השעה כבר שתיים עשרה- מאוחר. אני לא מצליחה להירדם, ובקרוב אני צריכה לקום. הנערה הבלונדינית כבר ישנה. מהשעה עשר, היא באה מסוחררת, דיברה שטויות, היא… שתתה?

אני שמה שעון מעורר- לשש בבוקר. עיניים נעצמות. אני ישנה.
***
נער גבוה בעל שיער שחור וקצר עומד לפני. עיניו החומות נעוצות בי בסקרנות. על פניו חיוך שובב. "רון?" אני קוראת לעברו. "זה אתה?" הוא לא עונה רק הולך, לאן? אני לא יודעת. לאן יש ללכת בתוך חלל לבן וריק, איך הגעתי לכאן? "רון!" אני קוראת שוב. אך הוא לא מקשיב, רק ממשיך ללכת. התחלתי לרדוף אחריו והוא בתגובה רץ "לא תתפסי אותי!" הוא אומר בקולו הילדותי. "די רון, תפסיק!" לבסוף אני תופסת אותו. לפתע החלל הלבן הופך לחדר הפנימייה, רון נעלם. "לא!" אני קוראת. אך רון כבר לו שם. התיישבתי על המיטה שלי, דין ישב עליה, הוא החל להוציא קולות משונים מפיו. "ביפ, ביפ ביפ" אני אוטמת את אוזניי "תפסיק!" צעקתי, אך הוא המשיך בשלו. "ביפ, ביפ,ביפ"

-ביפ!

קמתי בבהלה, הבטתי סביב, אני בפנימייה. הצפצופים עדיין נשמעו, זה היה השעון המעורר. זה היה רק חלום. טיפות זיעה קרה עיטרו את פניי. ניגבתי אותם בשרוולה הרך של פיגמת הכוכבים שלי. קמתי מהמיטה וטיפסתי על סולם העץ. הנערה ישנה שם שינת מלאכים.
"תקומי". ניענתי אותה בעזרת ידי. היא לא הגיבה. "נו כבר, קומי." היא התהפכה על צידה מנסה להתחמק מידי. משכתי את שמיכתה אל רצפת החדר. הנערה רעדה מהקור ולבסוף התיישבה, מוחה את קורי השינה מעיניה. שיערה הבהיר היה סבוך ותחת עיניה נתלו שקים שחורים. "מה השעה?" היא שאלה בערפול חושים מוחלט. "כבר שש, קבלת הפנים של החניכות החדשות בעוד פחות משעה, קדימה!" ירדתי מסולם העץ, אם היא לא מתעוררת עכשיו זו כבר בעיה שלה.
בחרתי מהארון את הבגדים הפשוטים ביותר שמצאתי, גופייה ורודה וג'ינס אפור ומשופשף. סירקתי את שיערי ואספתי אותו לזנב סוס גבוה והדוק. העברתי שכבה דקה של מסקרה על ריסיי ויצאתי מהחדר מותירה את הנערה לבדה בחדר, ישנה.
***
מבואת הכניסה ריקה מאדם. כולם עוד בחדרים, השעה כבר שש וחמישים, עוד חמש דקות לסיורן של התלמידות החדשות. "הו, הנה את". שמעתי קול גבוה מאחד המסדרונות. הסתובבתי לכיוון הקול. זוהי הייתה אישה בגובה ממוצע עם שיער אדמוני קצר ומשקפי ראיה דקי מסגרת. היא לבשה חולצה מנומרת וחצאית ג'ינס שחורה. שפתיה הודגשו באודם אדום וכהה. "שלום המנהלת". השבתי לדבריה, משערת שהיא פנתה אליי. "את…"
"ליה". השלמתי את דבריה עם חיוך מאיר פנים על פניי. "לי ה טור, אני הגעתי לא מזמן אל הפנימייה". היא רק הנהנה בחוסר סבלנות, היה לי ברור שהיא לא הקשיבה לאף מילה שלי. "אז… ליה. בקרוב יגיעו שתי התלמידות החדשות, אנא תכירי להן את הפנימייה. את קומות הלימוד, הכיתות, וכמובן חדרכן." אמרה קצרות. עיניה תרו אחר דבר מה. "קרה משהו גברתי?" שאלתי בתמימות. "איפה שותפתך לחדר?" שאלה, ופעם ראשונה מאז שפגשה אותי, הביטה בי. "ישנה". עניתי בשקט, מנסה להשכיח את התשובה מן השיחה. המנהלת איגרפה את ידה ומלמלה משהו בשפה זרה. "טוב, אם ככה". אמרה לבסוף "תעשי את הסיור לבדך, קדימה, התלמידות כבר בשער". היא החלה ללכת לעבר פתח הפנימייה, כאשר אני בעקבותייה.
***
מכונית קטנה ולבנה, בוץ על הגלגלים. חניית נכים. נכים? למה החניכות החדשות חונות בחניית הנכים?
דלת נפתחת. נערה גבוהה, עם שיער חום ונמשים שמפוזרים על אפה יצאה מהמכונית. היא לבושה בחולצה ירוקה ומכנסיי ג'ינס קצרים.
דלת נוספת נפתחת, זוהי דלת הנהג. היא יודעת לנהוג? לא זאת לא נערה, זהו איש מבוגר עם שפם שמעטר את אפו וחליפה שחורה. הוא הולך אל המטען ומוציא משם כיסא גלגלים. דלת שלישית נפתחת. אני לא רואה מי יוצא ממנה. כל הדלתות נסגרות. הנערה חומת השיער מתקרבת אלינו בריצה קלה. לאחר כמה שניות גם האיש נגלה לעיניי כאשר הוא אוחז בידיו כיסא גלגלים, ובתוכו… נערה, את גובהה אין ביכולתי לחשב, בכל זאת, היא בכיסא גלגלים. שיערה חום ועל אפה נמשים. הבטתי בשתי הנערות, הן היו… זהות!
"הן תאומות?" שאלתי את המנהלת. היא לא הגיבה, רק צפתה בשתי הנערות מתקרבות לעברנו.
""שלום אני אלזה". אמרה הנערה ללא כיסא הגלגלים בלהט. "אני איימי". אמרה השניה , פחות להוטה מאלזה. "שלום איימי ואלזה, ברוכות הבאות". אמרה המנהלת ופרשה את ידייה לצדדים. "זו ליה." אמרה והצביעה עליי. "היא תעשה לכן סיור בזמן שמוטי ישוחח איתי בפרטיות". מי זה מוטי? "קדימה!" אמרה אלזה ואחזה בידיות כיסא הגלגלים של איימי.