זיכרונות נעולים- מילים חודרות

"האמת." אני אומרת למר הורוביץ "כשמאדי סיפרה לי את זה לא האמנתי. הייתה לי הרגשה והיא הייתה נכונה. יום למחרת החלטתי שאני הולכת בעצמי לכריס. צד אחר צד הרגשה מוזרה ממלאת את כל גופי. רעד קטן שעולה במעלה עמוד השדרה. פרפרים ממלאים את הבטן. התרגשות שבאמת לא מוסברת." עצרתי לשנייה את הסיפור
העיניים המושפלות שלי התרוממו ופגשו את עיניו של מר הורוביץ. הוא חייך אלי חיוך חם והעיניים שלו נמלאו אור.
" עצרתי כמה סנטימטרים מכריס." אני ממשיכה לספר " הוא הסתובב עם מגש מלא צלחות לשולחנות שלו. לרגע העיניים שלו ושלי נפגשו. אני לא יודעת למה אבל הרגשתי סוג של ניצחון לשבריר שנייה. הרגשתי שהשיחה שלו ושל מאדי באמת עזרה. אבל השנייה הזאת עברה וכך גם המבט. הוא הסיט את עיניו ממני.
'כריס,' אמרתי 'אני מאמינה שלא יצא לנו להכיר. קוראים לי זואי' כשלא ענה, הוספתי 'אני יעזור לך עם השולחנות שלך.' לקחתי מגש והלכנו לעבר השולחנות העמוסים בצלחות שלפני רגע היו מלאות בדגים. העמסנו שנינו כמה כלים שרק יכולנו לסחוב. כריס לא התנגד לעזרה ואני הרגשתי איזושהי התקדמות.
'תודה, זואי.' הוא אמר וישר את עיניו ישר אל תוך שלי. חייכתי אליו חיוך חם.
פתאום, פחד וחרדה מלא את עיניו. החיוך שהיה פרוש על פניו התמוגג.
' א.. אני צריך ללכת.' מלמל וסינן בקול מקוטע וחלש.
הוא לקח את המגש שלו העמיס עליו צלחות מלאות באוכל, יצא מהמטבח, ונעלם אל תוך המסעדה העמוסה. השאיר אותי שם מבולבלת ונדהמת.
כל אותו יום הוא לא החליף איתי מילה או מבט. מאדי אמרה לי להתעלם ממנו כמו שהוא מתעלם ממני. היא אמרה לי שאני צריכה להבין שלא כל האנשים תמיד נחמדים וחמים. יש כאלה שלא והם לא מתנהגים ככה מאיזושהי סיבה. הרי לא הכל ניתן להסבר ופיצוח. יש אנשים שהם רעים ולא נחמדים כי זה האופי שלהם.
אני לא האמנתי שהאופי של כריס הוא כזה. רואים בעיניים את הטוב שלו. משהו היה מוזר בהתנהגות שלו. הייתי בטוחה עכשיו במאה אחוז. לא אכפת לי אם מאדי לא האמינה לי. אנשים רעים ולא נחמדים מתנהגים ככה בטבעיות ולא רואים בהם רגשות כמו פחד כשהם מסיטים את המבט.
לקראת סוף המשמרת אנחנו תמיד מקבלים הפסקת אוכל. אנחנו יושבים ליד הקולבים שעליהם תלויים התיקים שלנו ואוכלים ביחד או בקבוצות. תלוי בעומס. הפעם התיישבנו לאכול אני מאדי ורוני.
'שמעתם?' רוני אמרה כמעט בלחש 'כריס הגיש בקשה להתפטרות'
'מה?' אנחנו כמעט צועקות 'למה?' אני מוסיפה
'אף אחד לא יודע זה הפתיע את כולם. הוא פה שנים. מיודד עם בעלי הבית. אפשר להגיד אפילו שהוא העובד האהוב עליהם. ופתאום הוא עוזב. כאילו הוא התעורר היום בבוקר והחליט לעזוב.'
'הוא אמר למה הוא עוזב?' מאדי שאלה
רוני ניסתה להיזכר ואז אמרה ' הוא אמר איזה משהו על להתקדם בחיים ולנסות דברים חדשים.'
' ממש!' מאדי אמרה 'זה מסוג הדברים שממציאים.'
'אולי..' רוני ענתה
סיימתי את הפסקת האוכל והלכתי ישר לכריס בעצבנות שכל אחד יכל לראות. תפסתי אותו בזרוע בדיוק כשסיים לפנות את המגש שלו מהפינויים של השולחנות.
"התפטרת!" הכרזתי
'כן.." כריס ענה בלי להסתכל עלי.
' אתה חושב שאני מטומטמת?' אני שואלת 'אתה חושב שלא הבנתי שאתה מתנהג שונה מאז שהגעתי?.'
הוא עזב את המגש 'וואו.. הוא אמר. את חושבת שזה בגללך. כי אם כן זה לא קשור אלייך.' הוא הסתכל על מרפק יד ימין שלי. כי כשאני לחוצה או עצבנית אני מלטפת אותו כדי להירגע. זה מנהג די מוזר אני יודעת.
' תרגעי..' הוא אמר והושיט יד לעטוף את כף יד שמאל שלי על מרפק ימין.
השתחררתי מאחיזתו. ' אל תגיד לי להירגע אמרתי. מה עשיתי לך?' אני אומרת בקול חנוק.
' לא עשית כלום' הוא אמר לי בקול כל כך רך ונעים שהרגיע אותי ברגע. ' בואי.' הוא אמר ומשך אותי לדלת האחורית למתחם שבו תמיד המלצרים לוקחים הפסקת עישון. הלכתי אחריו בלי לשלוט על עצמי. הייתי כל כך מסוקרנת חוץ מזה ממתי אני פשוט נרגעת מקול רך?
הוא תפס אותי בשתי ידיו שאחזו את הכתפיים שלי בחום. הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים ופעם ראשונה שיכולתי לחקור ולגלות כמה יפיפיות הן. כחולות כהות בצדדים ולעט לעט מבהירות ככול שמתקרבים לאישון. ליד האישון היה אור גדול אך גם כחול ככה. וכך עיניו נדמו לי כמו ים גדול עם גלים וקצף שנושק לשמיים. והשמים אינם ריקים מתוכן יש בהם עננים ושמש וזו תמונה כל כך מרגיעה שאני נותנת לו לאחוז בי למרות שממזמן בסיטואציה אחרת הייתי משתחררת.
'כל שאת צריכה לדעת.' הוא אמר לי ברוך 'הוא שמאיזושהי סיבה אני לא יכול לעבור כאן יותר.'
'בגללי?' אני שואלת אותו ולא מסירה את עיני מעיניו 'תענה בכנות.' אני דורשת
'אולי.' הוא אומר 'ואולי לא.' הוא מחייך עכשיו ומסיר את אחיזתו בי. עיניו נודדות למקום אחר אולי מחפשות איזה מראה להיאחז בו.
' התחמקת מהשאלה.' אמרתי לו
' אני יודע' הוא אומר.
לוקח את התיק שלו מהקולב ויוצא מהמעדה.
לא יכולתי לא לחשוב על השיחה שלנו. המילים שלו וההתנהגויות שלו חלחלו וחדרו עמוק לתוכי. ולא הצלחתי להסיר את המחשבות ממנו כל אותו יום"
"כבר מאוחר" מר הורוביץ אמר לי.
הנהנתי וקמתי אל הדלת.
"נפגש מחר" אמרנו ביחד