זוג עיניים

והעיניים, העיניים הם אלו שיכריעו. כשאני רואה זוג עיניים שמשדרות אלי את צמרמורת הרגש אז אני יודע שמצאתי. אותה צמרמורת עוברת בגופי כמו רוח בין עליי העץ, כמו להבות במעלי המדורה, כמו נחשול בין חלוקי הנחל. אז אני יודע שמצאתי.

ובאותו ערב זה קרה, כבר שלושה ערבים שניסיתי וחזרתי בידיים ריקות. שלושה ערבים שהחלטתי שהיום זה היום. אבל כלום, לבד. עמדתי ליד דלת המועדון, ניסיון העבר לימד אותי שזה המקום הנכון. כל דמות שתעבור אני אקלוט, אבחון את פנייה, את גופה, את עיניה. שעתיים תמימות עברו. הם נכנסו אחד אחד, לפעמים בזוגות. זוגות אני מבטל ישר. כבר כמעט וויתרתי. זה לא יקרה, לא הפעם… אבל יש רגעים שהאלים אוהבים לצחוק איתך. ברגע שתוותר, תצליח.

הוא הלך לבדו, צועד כמו שועל בראש עדר. מידותיו היו מדויקות בשבילי. לא קטנות מדי – אחרת אין עניין. ולא גדולות מדי – אחרת יש איום. והעיניים. העיניים שלו כל כך טובות, כל כך מרגיעות. זה חייב להיות הוא.

בחנתי אותו מספר דקות, מחכה לרגע הנכון. הוא התרחק. כמובן, למה שהוא יעמוד בנקודה אחת? זה לא מתאים למנהיג. זה הוסיף עניין. הלכתי אחריו. למדתי שיש לי הזדמנות אחת לפני שאני הורס הכל, כמו תמיד. תמיד הייתי הביישן הלא יוצלח, תמיד הכבש החלש. לא הפעם.

הדבקתי אותו, מחשבות אחרונות. מה להגיד? לא, עדיף לא לתכנן. לתת מצב להוביל ולראות מה יקרה בלי הכנות. כך למדתי. ממשיך לעקוב, הוא שם לב אליי? אני מותח את זה יותר מדי? זה לא משנה, זה יגמר עוד רגע.

והרגע הגיע. נשארנו לבד, הוא ממשיך להתקדם לאיטו, ואני מטרים אחריו. אין אף אחד סביבנו. זה עכשיו או לעולם לא. אני מדביק את הקצב עד למטר מאחוריו. הוא לא משנה את תנועתו אפילו מעט. עדיין אני בלתי נראה? טוב זה ישתנה בעוד שנייה. ידי השמאלית מושטת אל כתפו הימנית. יצירת קשר במגע עדיפה על קול. כך למדתי. אני נוגע בו. הוא עוצר. מסתובב. ידי הימנית מאחורי הגב, מרגישה בקור המתכת. פיו נפתח להתחיל בשיחה. עינינו נפגשות. והסכין שלי חודרת עמוק אל חזהו.

מידי הימנית אל הלב שלו. הוא לא מצליח להוציא הגה. רק דמו מתבוסס על זרועי. זוג עיניו שקועות בעיניי. אח.. הצמרמורת הנעימה…