זואי ודניאל- פרק 1 (סיפור חדש שהתחלתי לכתוב..נראה איך יילך- וזה בגוף ראשון לכול מי שאוהבת יותר ככה)

זואי:
יצאתי מהמכונית המרופטת שלי והסתכלתי על בית הספר בהיסוס. זאת עמדה להיות השנה האחרונה שלי בתיכון והרגשתי כאילו אני נכנסת למלכודת מוות.
כול כך הרבה השתנה בשנה אחת שלא ידעתי מה עוד השנה האחרונה הזאת יכולה להביא לחיי; ראיתי פרצופים מוכרים חולפים על פניי, חלק מביטים בי ברחמים וחלק ברתיעה מסוימת, ופסעתי אל תוך שטח בית הספר.
כול חופש הגדול כמעט ולא יצאתי מהבית שלי אלא אם כן לעבודה; מעולם לא הייתי הבחורה הזאת שנשארת בבית בסופי שבוע או בחופשים. הייתי אחת הבנות המקובלות ביותר, הייתי בנבחרת המעודדות, היה לי חבר פופולארי וחתיך, הייתי מוזמנת לכול המסיבות השוות של העיירה, היה לי הכול בחיים עד שהכול השתנה בבת אחת…
זה היה לפני עשרה חודשים; ישבתי בחדרי ודיברתי בטלפון עם קרטר- החבר שלי באותה תקופה- כששמעתי קול נפץ מרעים את כול הבית. כמעט הפלתי את הפלאפון מהיד שלי כשהקול נשמע ברחבי הבית.
זה היה כאילו הכול קורה לי כמו מתוך חלום; יצאתי מחדרי עם הפלאפון ביד שלי, החדר של אחי המבוגר לוגאן היה פתוח וריק (הוא היה בשנה הראשונה שלו במכללה בניו ג'רזי) וראיתי שהחדר של הוריי סגור.
השעה היה קצת אחרי שמונה בערב וידעתי שהוריי אמורים להיות למטה; אימא שלי בטח במטבח, שוטפת כלים ואבא שלי במשרדו כמו תמיד. ירדתי במורד המדרגות כשאני שומעת את קרטר שואל מה קרה מבעד לטלפון כששמעתי את הצרחה של אימי מפלחת את האוויר.
הנשימה שלי נעתקה וקפאתי במקומי על המדרגה האחרונה. הצרחה נשמעה מכיוון המשרד של אבא שלי שהיתה במורד המסדרון מימיני. ניתקתי את הפלאפון מבלי לענות לקרטר והתקרבתי בצעדים איטיים וזהירים למשרד. אני לא זוכרת מה חשבתי באותו רגע, זה כאילו הזיכרון שלי מעורפל מאותו יום אבל בו זמנית כול כך חד; אני זוכרת שראיתי את הטלוויזיה דלוקה בסלון והיה משודר תוכנית טוק שואו של אופרה ווינפרי וקולה הדהד בתוך הבית. כשהגעתי למשרד, שמעתי יללות של בכי. זאת היתה אימא שלי.
שוב קפאתי במקומי והפסקתי לפסוע. שמעתי את אופרה בטלוויזיה מדברת על נושא שאני לא זוכרת אבל הקול שלה חרוט במוחי, ואז אימא שלי יצאה מפתח הדלת של המשרד כשעיניה נראות פרועות, השיער שלה מבולגן וידיה מכסות את פניה. היא לא ראתה אותי בתחילה ונראה היה שהיא לא יכולה לזוז.
"אימא?" שאלתי בקול מפוחד. הידיים שלי התחילו לרעוד.
היא הרימה אליי את מבטה בפראות ואז עשתה תנועה חדה לעברי ודחפה אותי אחורה, "זואי, תצאי מפה!" היא אמרה לי כמעט בצעקה.
"מה קורה?" שאלתי בלי להבין. הלב שלי הלם בקרבי ואימא שלי נטלה בזרועי בחוזקה וגררה אותי במורד המסדרון אל הסלון ואז פתחה את הדלת וגררה אותי החוצה. זה היה ערב סתווי קריר.
"את לא יכולה להיות פה," היא מלמלה בפראות, העיניים שלה נראו מבוהלות והידיים רועדות.
"אימא!" כמעט צעקתי וניסיתי לנער את האחיזה שלה מזרועי. "איפה אבא?" שאלתי אותה.
"תישארי פה!" היא הורתה לי ושחררה את הזרוע שלי. "תישארי פה!" היא אמרה שוב.
"איפה אבא?" שאלתי. "איפה אבא?" כמעט צרחתי.
העיניים שלה התרוצצו לכול עבר והידיים שלה המשיכו לרעוד. היא הרימה את כפות ידיה אל פניה ולפתע ראיתי כתמים אדומים קטנים מרוחים על כפות ידיה.
היא הבחינה בהם גם וקפאה במקומה והרחיקה את ידיה מפניה והביטה בהם בפנים מבוהלות.
"זה דם? מה זה?" שאלתי אותה מיד.
היא התחילה לבכות.

אימא שלי צלצלה למשטרה לאחר שהתעשתה וסיפרה להם שהיא מצאה את בעלה- אבא שלי- מת במשרד שלו. הוא ירה בעצמו.
לפעמים תהיתי אם הייתי צריכה לצפות לזה. איך פספסתי את הסימנים? איך אימא שלי פספסה את הסימנים?
זה קרה שנה אחרי תאונת הדרכים שאבא שלי עבר ובה נהרגה אישה. יכולתי לראות שהוא השתנה מאז; הוא היה שותה יותר, סבל מנדודי שינה, והיה מסתגר במשרדו לעיתים קרובות יותר. הייתי שומעת אותו ואת אימא שלי מתווכחים בלילות על העובדה שיש לו בעיות בעבודה בגלל השתייה שלו, ראיתי איך הקשר ביניהם מתחיל להתפורר ואיך אבא שלי התפרק לאט לאט. הוא לא הצליח להתמודד עם העובדה שהוא הסיבה למותה של האישה הזאת. הוא אף התחיל לקחת נוגדי דיכאון אך עדיין המשיך להיות אומלל.
אבל אף פעם לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה; למצב שבו הוא ירצה להתאבד. הייתי שקועה בחברים שלי, במסיבות, בקרטר ועניינים שטותיים ושטחיים של גיל ההתבגרות. לא היה לי זמן לדאוג לאבא שלי.
לאחר מותו, נפרדתי מקרטר והפסקתי לצאת מהבית. לחברות שלי, מדיסון ואוליביה, היה קשה להשלים עם המצב שנכנסתי אליו. הן ניסו לתמוך בי ולהיות שם בשבילי, אבל כמה זמן הן יבלו איתי בתוך החדר שלי כשאני מסרבת לצאת ולהצטרף לכול החברים שלנו? הן רצו ללכת למסיבות, לכייף ולהשתכר…
פרשתי מנבחרת המעודדות והתחלתי להסתגר. שלחו אותי ליועצת בית הספר לאחר השינוי הקיצוני בהתנהגות שלי; הייתי לפתע מופנמת וסגורה, עצבנית ודרוכה, מנודה בלי חברים שמתיישבת לבדה בהפסקה ומקשיבה למוזיקה, כשבעבר הייתי במרכז תשומת הלב- משתתפת בכול האירועים של בית הספר, תמיד נמצאת עם חברות ואף פעם לא היה אפשר למצוא אותי לבד.
ראיתי איך כול המורים מביטים בי ברחמים; אני הייתי הילדה שאבא שלה התאבד. כול התלמידים גם הביטו בי באותה צורה אך נרתעו ממני לאחר שהפגנתי תחושה ברורה של בידוד ותוקפנות.
כן, עברתי תקופה קשה; הייתי אפלה, מבודדת, עצובה, חסרת אונים וכועסת. לא ידעתי למה אבא שלי החליט לקחת לעצמו את החיים- ועוד כשאני ואימא שלי בתוך הבית ויכולים לשמוע את הירייה ואף למצוא אותו בצורה הזאת- לא הבנתי למה הוא היה כול כך חלש. למה הוא לא יכול היה לחיות בשבילי, בשביל לוגאן או בשביל אימא שלי? למה הוא היה חייב להביא לנו כול כך הרבה צער ויגון? למה הוא היה חייב להיות כול כך אנוכי?
לא ידעתי את התשובות לשאלות שלי ולעולם גם לא אדע, אבל עם התמיכה של אימי ושל לוגאן שחזר הביתה בקיץ, התחלתי לעבור הלאה מהרגשות הללו. הם היו שני האנשים היחידים שידעו בדיוק מה אני מרגישה ויכולתי לדבר איתם על הנושא.
אז השנה חזרתי עם קצת יותר מרץ, אמנם שונה לחלוטין ממה שהייתי בעבר, אבל פחות תוקפנית וסגורה; זה לא הפריע לי שאנשים פחדו לגשת אליי, זה אף מצא חן בעיניי, לא רציתי להיות הילדה שהייתי לפני שנה. לא רציתי להיות המקובלת, המעודדת, זאת שיש לה הכי הרבה חברים, חבר חתיך ותמיד נראית מתוקתקת.
רציתי להיות אני; והאני שהייתי היום היתה שונה לחלוטין מהאני שהיתה לפני שנה.

דניאל:
זה היה היום השלישי לשנת הלימודים החדשה. זה היה השנה השנייה שלי כמורה לביולוגיה בבית הספר הזה. המורים כבר התרגלו אליי, ולגילי הצעיר והפסיקו להעיר לי על העניין (לרוב, לפחות). גיל 25 היה גיל צעיר למורה וצפיתי את הקשיים שנלוו לעניין; המורים הותיקים היו מביטים בי במבט תמוה, כמעט לא מאמינים שאני מלמד יחד איתם. ידעתי שהם לא לוקחים אותי ברצינות, הייתי בגיל של הילדים שלהם- כמו שהם טרחו לציין בפניי בכול הזדמנות- ולקח כמה חודשים טובים עד שהם התחילו להתרגל לנוכחותי בחדר המורים. האישה היחידה שהיתה קרובה לגילי היתה איזבלה, בת 30 נשואה עם ילדה אחת. התחברתי איתה במהירות לאחר שהיא ניגשה אליי וגרמה לי להרגיש בנוח ואמרה לי להתעלם מכול הקשישים שנעצו בי מבטים כאילו אני לא אמור להיות שם.
איזבלה היתה מורה להיסטוריה כבר 3 שנים, היא היתה אישה מעט שמנמנה- משקל שכנראה נשאר איתה מההיריון- עם פנים נאות ומצודדות והרבה חוש הומור ועצות טובות. היה בה משהו אימהי שמאוד אהבתי.
כשנכנסתי לכיתה 304, כול התלמידים כבר היו בכיתה, צועקים ומפטפטים; חלקם ישבו על השולחנות, וחלקם ישבו בכיסאות ודיברו עם שכניהם. כשהבחינו בי נכנס, כולם התחילו להשתתק ולהתחיל לחזור למקומות שלהם.
הנחתי את התיק שלי על השולחן מול הלוח ונשענתי על הלוח, מחכה שכולם יתיישבו. הבחנתי בזואי סמית' יושבת לבדה בפינת הכיתה כשעיניה נעוצות במחברת מולה ואצבעותיה אוחזות בעט שטייל על דף המחברת בריכוז; כשהבחינה בי, היא הוציאה את האוזניות מאוזניה וסגרה את המחברת והתבוננה בי. הסטתי את עיניי ממנה והתבוננתי בכיתה.
"אז מה שלומכם חבר'ה?" שאלתי אותם. "איך עבר עליכם הקיץ?" שאלתי.
"עבר מהר מדי," ענה ג'ק דוסון מהמושבים האחוריים.
כולם המהמו בהסכמה.
"למה שלא תעשה לנו שיעור חופשי היום?" קרא ריק ג'ייד שישב ליד ג'ק.
"או שיעור בדשא?" הסכימה אוליביה בקר.
"תהיה נחמד, מר קרב!" מדיסון אנדרסון חייכה אליי.
כולם הגיבו בקריאות הסכמה ועידוד וחייכתי והנפתי את היד שלי כדי להשתיק אותם.
"אני חושב שהיה לכם מספיק חופש עד עכשיו," אמרתי. "הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים, לא משנה עד כמה זה מבאס אתכם…"
התחלתי את השיעור בשעה שכולם הוציאו את המחברות והספרים שלהם ברשרושים.

לאחר השיעור, כמו תמיד נשארתי להתעכב בכיתה עד שאחרון התלמידים יעזוב את הכיתה במידה ואחד מהם ירצה לגשת אליי. היה לי ההרגל לצאת רק אחרי שכול התלמידים יעזבו את הכיתה, הרגל שקיבלתי מהמורה האהוב ביותר עליי בתיכון.
הבחנתי בזואי אוספת באיטיות את הדברים שלה בשעה שכול התלמידים מיהרו לעזוב להפסקה. לאחר שכולם עזבו, היא קמה משולחנה וניגשה אל השולחן שלי; שיערה החום גלש על כתפיה הצנומות והיא הסיטה אותה מפניה.
"היי, זואי," אמרתי לה בחיוך שניסיתי להשאיר כחיוך רשמי ולא אישי מדי.
"היי," היא ענתה ונראתה מעט דרוכה. "איך עבר עליך המשך הקיץ?" היא שאלה.
"בסדר גמור…" עניתי.
"לא חזרת שוב לחנות…" היא אמרה ועיניה החומות הגדולות נעצו בי מבט.
"כן," עניתי וקמתי מהכיסא כדי לאסוף את דבריי. "לא היה לי זמן…" אמרתי לה.
היא סידרה את התיק צד שלה על כתפה הימנית ושתקה. ניסיתי לא להישיר אליה מבט בשעה שסגרתי את התיק שלי; היא גרמה לי להרגיש אי נוחות.
"רצית עוד משהו?" שאלתי אותה והרמתי אליה את מבטי לבסוף. הבחנתי שהיא הסמיקה מעט והתחרטתי מעט על הקרירות שניסיתי להשרות על עצמי.
"לא," היא ענתה במהירות. "שיהיה לך יום טוב…" היא הוסיפה ויצאה מהכיתה.

זואי סמית' היתה התלמידה הכי מוכרת בבית הספר, גם בקרב התלמידים וגם בקרב המורים; אין אף אחד בעיירה שלא הכיר את שמה ואת הסיפור שלה.
חודשיים לאחר שהגעתי ללמד בבית הספר, הטרגדיה הכתה בעיירה הקטנה; אביה של זואי התאבד במשרדו כשזואי ואימה בתוך הבית. הן שמעו את הירייה של האקדח ואימה של זואי מצאה אותו מת במשרד.
היתה המולה גדולה בתוך העיירה; כולם היו המומים, הדיבורים והרכילויות החלו, האבל של המשפחה אפפה את כול העיירה כמו ערפל, כולם ניסו לנחם את המשפחה הממוטטת ובו זמנית לא הפסיקו לדבר ולתהות מה גרם להתאבדות. המשפחה מצאה את עצמה בלב הסערה כשהיא מנסה להתאבל ולהמשיך הלאה ממה שקרה אבל מנסה להתמודד גם עם כול האנשים והדיבורים הלא פוסקים.
זואי חזרה לבית הספר רק לאחר שבועיים; כול המורים דיברו עליה ועל משפחתה ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלבחון אותה לאחר שחזרה ללמוד.
החודשים עברו וזואי שתמיד היתה כול כך מקובלת וחייכנית ובילתה את רוב זמנה עם מדיסון אנדרסון ואוליביה בקר, התחילה במהירות להסתגר בתוך עצמה ולהתבודד. ההתנהגות שלה היתה צפויה ולא הפתיעה איש; המחנכת שלה עירבה את היועצת במהירות וסיפרה בחדר המורים שזואי פרשה מנבחרת המעודדות, הפסיקה לבלות עם חברותיה ובעיקרון הפסיקה לצאת מהבית.
מצאתי את עצמי מתבונן בה בהפסקות במהלך השנה; לפני הטרגדיה, כמעט ולא שמתי לב לבחורה שישבה ליד מדיסון ואוליביה ופטפטה איתן בלהט, אבל לאחר הטרגדיה של אביה, התחלתי לעקוב אחריה במבטי, ומצאתי את עצמי מרותק אליה ואל הרקע שלה.
זואי התנתקה במהירות מחבריה הקודמים והתחילה לשבת לבד בכיתות, בהפסקות ובקפיטריה. היא היתה נועצת באוזניה אוזניות ומקשקשת במחברותיה. הציונים שלה המשיכו להיות מצוינים והבנתי מהמחנכת שלה שהיא ממשיכה להצטיין בשאר המקצועות גם לאחר הטרגדיה.
היא היתה שקטה ומבודדת בשיעורים שלי, עיניה עצובות אך פניה לא הסגירו שום רגש שהתחולל אצלה בפנים.
לאחר שהסתיימה השנה הראשונה שלי בעיירה והקיץ החל, הלכתי לחנות התקליטים של העיירה שאותו פקדתי באופן קבוע מאז שעברתי לגור פה וגיליתי שזואי התחילה לעבוד שם כמוכרת.
באחד הערבים שהלכתי לשם כדי לבחון תקליטים, זואי ישבה מאחורי הדלפק שלה וקשקשה באחד הדפים כשנכנסתי; היא הרימה לעברי את פניה החיוורות ובירכה אותי לשלום בחיוך קטן.
התחלתי לבחון דיסקים במדפים בשעה שמוזיקה מיושנת משנות ה50 התנגנה ברחבי החנות. אהבתי סוג מוזיקה כזו.
"איך עובר עלייך הקיץ, מר קרב?" זואי הפסיקה לשרבט בדף ויצאה מאחורי הדלפק כדי להתקרב אליי. היא לבשה מכנסי ג'ינס כהים עם חולצה כחולה ושיערה היה קלוע לצמה ארוכה.
תמיד הרגשתי זקן כשתלמידים פנו אליי בצורה רשמית כזאת.
"את יכולה לקרוא לי דניאל כשאנחנו לא בבית ספר," חייכתי אליה.
"באמת?" היא הופתעה כשנעמדה ליד המדפים שאותם בחנתי. "זה מוזר מדי," היא אמרה.
"אני מרגיש כמו קשיש כשקוראים לי ככה," ציינתי בפניה ולקחתי דיסק אוסף של שנות ה60.
היא הביטה בדיסק שהחזקתי וחייכה, "עם המוזיקה שאתה קונה, בהחלט יכולים לבלבל אותך עם קשיש…"
"זה?" הרמתי את הדיסק. "זה נקרא מוזיקה איכותית…" אמרתי לה.
"אתה לא חושב שיש מוזיקה איכותית גם בתעשייה העכשווית?" היא שאלה.
"כמו בריטני ספירס, ליידי גאגא וג'סטין טימברלייק?" נחרתי בבוז וצחקתי קלות.
"היי!" היא קטעה אותי. "אל תשווה את ג'סטין לבריטני וגאגא," היא אמרה. "ג'סטין יודע לעשות פופ טוב. בעוד 30 שנה, אנשים כמוך יחפשו את השירים שלו באוספים ויגידו שהוא היה קלאסיקה…"
"בואי נסכים לא להסכים," אמרתי לה.
"והתכוונתי לארקטיק מאנקיז, ארקייד פייר, הסמית'ס-"
"הסמית'ס הם מהשנות 80, לא להקה עכשווית," תיקנתי אותה.
"מוריסי לגמרי רלוונטי אפילו עכשיו," היא אמרה.
"גם הביטלס, אבל זה לא אומר שהם חלק מהמוזיקה העכשווית…" אמרתי לה.
"הביטלס הם מוערכים יתר על מידה," היא הניפה את ידה בביטול.
בהיתי בה. "את צוחקת, נכון?" שאלתי.
היא חייכה חיוך גדול; חיוך שלא ראיתי כמעט שנה שלמה. זה היה מדהים עד כמה פניה השתנו כשהיא חייכה.
"את רוצה לשמוע מוזיקה טובה?" שאלתי וחיפשתי בין התקליטים והוצאתי את אחד הדיסקים. "איפה יש לך פה סטריאו? אני אשמיע לך מוזיקה טובה…"
לא היה בחנות סטריאו אלא רדיו דיסק. השעה היה קצת אחרי תשע בערב, והתיישבנו על הרצפה ליד הרדיו דיסק עם כמה תקליטים שאספתי והתחלתי להשמיע לה שירים. לא חשבתי על העובדה שאולי זה לא יאה מצידי להתיידד בצורה כזאת עם תלמידה, להתחבר איתה בצורה אישית ופרטית ולקיים איתה שיחה כמו שני אנשים שהכירו זו את זו בצירוף מקרים מוזר, רק נסחפתי אל תוך השיחה והלילה ושכחתי מהעובדה שזואי היא תלמידה ואני מורה.
הזמן חלף במהירות וזואי סגרה את החנות לאחר חצי שעה ונשארנו לשבת ליד רדיו הדיסק כשאנחנו ממשיכים להקשיב לשירים; זואי הסבירה לי שהביטלס הם אחת הלהקות האהובות עליה.
"מה השיר האהוב עליך?" היא שאלה אותי.
" Yesterday" עניתי. "זה אולי אחד השירים הכי מפורסמים שלהם ואני לא בדיוק עונה בצורה מקורית אבל אני חושב שזה פשוט שיר שלא נמאס לשמוע…"
"אצלי זה Norwegian Wood" היא אמרה והפתיעה אותי. זה לא בדיוק שיר שהיה מוכר במיוחד.
כשהסתכלתי על השעון, ראיתי שחלפו 3 שעות כשאנחנו יושבים על הרצפה יחד ומקשיבים לשירים. זה היה חצות והצעתי להסיע אותה חזרה הביתה אבל זואי אמרה שיש לה מכונית.
"אימא שלך לא דואגת? השעה מאוחרת…" אמרתי לה כשקמנו מהרצפה.
"היא לא דואגת…" היא חייכה חיוך קטן ולא פירטה.
נפרדנו לדרכנו וחזרתי הביתה. מצאתי את עצמי חושב עליה באותו לילה; צליל צחוקה הנעים, איך שקווצות שיער קפצו משיערה שהיה קלוע לצמה והראה אותה נערית וחיננית, ועיניה החומות הגדולות שתמיד נראו עצובות בתקופה האחרונה עד אותו ערב שבה היא נראתה קלילה ומשוחררת כאילו אין לה דאגה בעולם.
לא חזרתי לחנות במשך הקיץ.