זה עניין של זמן

הרגע המושלם הזה. בסוף היום הולדת 15. הוא הביט לי בעניים, הוא בעל אומץ. הוא פשוט אמר את אותן שלוש מילים.
אני אוהב אותך.
באותו רגע הלב שלי יכל סוף סוף להתרחב ללא פחד, הוא קיבל חצי מהלב שלו לעומת חצי משלי שנותר אצלו.
הבטתי בענייו והצהרתי בפנייו על אהבתי.
אני אוהבת אותך.
הוא הפך לחלק ממני, חלק בילתי נפרד.
זה היה על הנדנדה, הנדנדה הניצחית.
זכיתי בו, ואני אפילו לא יודעת איך הוא הסתכל לכיווני, כי עם הקסם שבו הוא היה יכול להשיג כל אחת. אבל הוא גרם לי להרגיש שאולי גם בי יש קסם.
הגבולות שלנו היו ברורים, האהבה שלנו לא הייתה זולה. היא הייתה מיוחדת. הייתי יכולה להיות לצידו שעות ולהרגיש כאילו אלו דקות. להתכתב איתו ימים שלמים. נאבד לי הלב, אי שם אצלו. הוא שבה אותו. עם האופי הנדיר שלו, עם האהבה שחשתי אליו. יכולתי רק להביט בו שעות. הוא עבר איתי הכל, תמיד היה לצידי.
אבל שמתי לב יום אחד שהוא מתנהג מוזר מעט, הוא לא התנהג רגיל.. אמרתי לו את זה.
הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי,
הבנתי מה הוא רוצה להגיד לי.
בכיתי.
הוא ידע שיכאב לי והסביר, הוא אמר שהוא יודע שאחרי שאשמע את הסיבה אני גם ארצה. הוא הוסיף ואמר שלא אחשוב שהפסיק לאהוב. הוא הסביר שעדיין אוהב אותי.
נפגשנו.
הבנתי, אנחנו לא יכולים להיות ביחד.
הבנתי שזה לא הגיל.
לא ידעתי עד כמה הלב שלי רגיש כלפיו, ידעתי שיהיה לי קשה. אבל לא עד כדי כך.
נשבר לי הלב. פשוטו כמשמעו.
חצי מהלב שלי נותר אצלו איפשהוא. מטייל. בכייתי.
התגעגעתי.
הוא היה כל עולמי ועכשיו הוחרכתי להוציא אותו מעולמי. אבל לא הצלחתי. כי הוא לנצח במוחי. מלווה אותי בכל צעד. כשאני חושבת רק עליו זה לא כי נזכרתי. כי אי אפשר להזכר במשהוא שלא שוכחים.
איבדתי אותו.
המרחק ביננו רק גדל. מה שנכון במקום אחד. אך כואב מצד שני. ולהביט בו שוב.
ואותו בלבלוב אחוז בי מתאפק לא להתפרץ החוצה.