זה עכשיו או אף פעם -פרק 1-

הגענו לאיטליה.
לונה הלכה לתפוס לנו מונית ואני ישבתי בינתיים וחיכיתי שהתיקים יגיעו מהמסוע. אני לא מאמינה שאני פה, אחרי כל הוויכוחים שהיו לי על זה עם אבא, הוא ניצח. אני באיטליה, ונויצ׳י אסי לאגו וטאלו נמצאים עשר שעות טיסה ממני. גם קמילה ומייקה.
אין לנו כסף, בכלל, אנחנו חיים על כלום. אני יודעת את זה אבל זה עדיין לא הופך את זה לפייר, לעזוב את הכל בחיים ולטוס לארץ רחוקה לעבוד, נויצ׳י רק בן שנתיים אסי ולאגו בני 6, וטאלו בן 12, הם קטנים מידי לחיות בלעדי, אני השנייה שהם מאבדים כבר, קודם זאת הייתה אמא. איך אבא ישמור עליהם? הוא גם ככה כל היום בעבודה.
״איסט זה התיק שלך״ לונה אמרה וניתקה אותי מהמחשבות.
לקחתי את התיק ונכנסנו למונית.
״בית משפחת טליוקה, זה שלי״ לונה אמרה וירדנו מהמונית.
שתינו הולכות לעבוד כמנהלות משק בית, או במילים פחות גבוהות, מנקות.
אנחנו צריכות לנקות, לבשל ולסדר את הבתים של האנשים הטחונים פה.
אנחנו נעבוד בבתים שכנים, באותו הרחוב
ונעביר כל חודש את הכסף לברזיל וככה הוא יעבור למשפחה שלנו.
דפקתי על הדלת המפוארת ואישה מבוגרת פתחה לי, היא הייתה גבוהה ורזה עם חליפה שחורה מהודרת ושיער בלונדיני ארוך שאסוף בגולגול הדוק.
״אממ.. אני איסטרלה.. העובדת החדשה״ גמגמתי במבוכה, ״בואי תכנסי״ היא אמרה באדישות וסימנה לי עם ידה להיכנס.
״וזה המטבח״ היא אמרה בסיום הסיור בבית. זה היה הבית הכי גדול שראיתי אי פעם, ממש ארמון.
״תקראי לי מליסה, בעלי דומיניק והילדים אנטוני ומרטינה, מה שמזכיר לי, הם יגיעו עוד מעט מבית ספר, תכיני להם אוכל וכשיגיעו תגידו להם שאני ודומיניק נחזור מאוחר אז שלא יחכו לנו, להתראות״ מליסה אמרה ויצאה מהבית במהירות. הכנתי את הדברים שלי בחדר הפנוי שהיא הראתה לי, הוא היה חדר בגודל בינוני עם מיטה שולחן וארון, ולמרות זאת הוא היה הרבה יותר גדול מהחדר הקודם שלי.
הבית היה נקי מאוד, ככה שלא הייתה הרבה עבודה בקשר לזה. הכנתי מרק ירקות וסלט וקיוויתי שהם יאהבו. הייתי בשלנית מעולה, תמיד בישלתי בבית, גם כשאמא עוד הייתה בחיים אני הייתי המבשלת.
דלת נטרקה והבנתי שמישהו הגיע יצאתי מהמטבח עם ידיים מלוכלכות וראיתי ילדה קטנה ורזה עם עיינים כחולות גדולות ושיער בלונדיני ארוך וחלק, מהממת.
״היי, אני איסטרלה אני המנקה..״ התחלתי להגיד אבל היא קטעה אותי.
״יואווו את העוזרת החדשההה״ הוא צרחה בהתרגשות שלא הייתה אופיינית לילדה שפוגשת את המנקה החדשה שלה והיה לה חיוך ענק שפרוש על הפנים שלה כאילו יש לה היום יום הולדת.
״את כל כך יפה״ היא אמרה והסמקתי אז היא צחקקה.
״מה, אף פעם לא אמרו לך שאת יפה? בטוח סבא שלך אומר לך כל הזמן, כמו סבא שלי״ היא אמרה וצחקקה.
״האמת שסבא שלי נפטר לפני הרבה זמן״ אמרתי וירד לה החיוך מהפנים.
״אני מצטערת״ היא אמרה בשקט ואז חזרה לחייך ״אז מאיפה את, איסטרלה?״ היא שאלה. ״את יכולה לקרוא לי איסט״ אמרתי והיא חייכה חיוך גדול יותר.
״אז איסט, מאיפה את?״
״ברזיל״
״ברזיל? וואו זה נורא רחוק״ היא אמרה בפליאה וצחקקתי.
״אני מרטינה״ היא הוסיפה והתקדמה לעבר המטבח. ״מה יש לאכול?״ היא שאלה והתיישבה.
הבאתי לה את האוכל וצפיתי בה בולעת את המרק במהירות. ״וואו זה המרק הכי טעים שטעמתי״ היא אמרה בהתלהבות ״ואף פעם לא טעמתי מרק״ היא הוסיפה וגרמה לי לצחוק.
לפני שמרטינה הגיעה כעסתי נורא, על הכל, על החיים שלי. יכולתי להתפוצץ על כל אחד, יש לי פתיל מאוד קצר, אבל כשהיא הגיעה וחייכה אלי ככה, לרגע שחכתי מהכל. וזה היה שווה את זה.
שמעתי דלת נפתחת שוב והבנתי שזה הבן הגדול, אנטוני.
מרטינה כנראה גם שמעה את הדלת והחליטה שהיא רוצה לעלות למעלה ״אני עולה לחדר, אני לא רוצה שהחברה של אנטוני תתחיל להציק לי״ היא אמרה ועלתה במהירות.
״מישהו בבית?״ אנטוני שאל אז התקדמתי לכיוון הדלת כדי להכיר אותו.
הוא היה נראה ממש ממש טוב, גבוה, שרירי, בלונדיני עם עיינים ירוקות בורקות ואף קטן.
כנראה שבהיתי כי הוא הוציא אותי מהמחשבות ״ואת…?״ הוא שאל בגיחוך קל והסמקתי ממבוכה.
״אממ אני.. איסטרלה.. העוזרת החדשה״ גמגמתי בטמטום.
״איזה מין שם זה איסטרלה?!״ הבחורה שעמדה לידו שאלה בזלזול. היה לה שיער שחור ארוך וחלק ועיניים כחולות, עם גוף מהמם.
לא עניתי, אבל התחלתי לכעוס ונגמר לי המצב רוח הטוב שמרטינה גרמה לי.
״אני אנטוני, וזאת מריה״ אנטוני אמר בנימוס והושיט לי יד ללחיצה, לא רציתי ללחוץ אותה אבל עשיתי את זה בכל זאת.
״אם אתם רוצים יש מרק״ אמרתי והלכתי משם כמה שיותר מהר.
עליתי לחדר שלי והתחלתי להכניס לארון בגדים ולטאטא אותו, כשאני כועסת אני מנקה בטירוף, עד שהכל מבריק וזה מרגיע אותי.
התיישבתי על המיטה והסתכלתי במראה.
יש לי שיער חום מתולתל ארוך עד הטוסיק, כי אמא אף פעם לא הסכימה לי לגזור אותו. צבע עור בצבע של קפה, ככה תמיד מייקה היה אומר לי, ועיניים כחולות גדולות בדיוק כמו של אמא. אני רזה וקצת נמוכה, עם גוף יפה. מאז שאני מכירה את קמילה היא הייתה מציקה לי על זה, כי היא תמיד הייתה שמנמונת.
דפיקה בדלת הוציאה אותי מהמחשבות.
זאת הייתה מרטינה.
״אפשר לשבת איתך קצת? אני לא מצליחה להירדם״ היא שאלה בשקט והנהנתי.
היא התיישבה לידי על המיטה בחיבוק רגליים.
״תמיד שאמא ואבא חוזרים מאוחר אני לא מצליחה להירדם, זה מפחיד אותי״ היא אמרה.
״כשהייתי קטנה גם כשאבא שלי היה חוזר מאוחר הייתי נשארת ערה עד שהוא חוזר, את יודעת?״ אמרתי ועבר בי רעד קטן להיזכרות בזה, שיקרתי, זה לא קרה כשהייתי קטנה, כשהייתי קטנה אבא שלי היה איש הגון וטוב. זה התחיל אחרי שאמא שלי נפטרה, ואז אבא שלי קצת השתגע. הוא היה יוצא כל ערב להשתכר ולהמר. הייתי מחכה כל הלילה עד שהוא היה חוזר, גם אם לפעמים הוא היה חוזר רק בבוקר. ההימורים לא הלכו טוב ואיבדנו את כל הכסף שלנו.
״תספרי לי קצת על המשפחה שלך״ היא ביקשה והסתכלה עלי בעיניים נוצצות.
״אממ אוקי.. יש לי חמישה אחים״
״חמישה?? זה המון!״ היא שאלה בהפתעה וצחקתי.
״ לונה, טאלו, אסי, לאגו ונויצ׳י התינוק״
״יש לך אח תינוק? איזה כיף לך! תמיד רציתי אח קטן״ היא אמרה בחיוך.
הוצאתי מהתיק תמונה של כל המשפחה, אפילו עם אמא, והראתי לה מי זה נויצ׳י.
״איזה חמודדדד״ היא התלהבה.
״וואו אמא שלך כל כך יפה, היא נראת כמו נסיכה.״ היא אמרה ואני חייכתי חיוך קטן בעצב. אמא שלי באמת הייתה האישה הכי יפה שהכרתי, מכל הבחינות.
״אז איפה כל האחים שלך? הם גם פה באיטליה?״
״הם נשארו בברזיל״
״אז לא תראי אותם הרבה הרבה זמן?״
״כנראה שלא״
״אל תדאגי אני ואת נטוס ביחד לברזיל ואז אני יכיר את נויצ׳י גם״ היא אמרה וחייכה שוב ואני צחקתי.
״את יכולה ללכת לישון, אני יחכה להורים שלך אל תדאגי״ אמרתי לה.
״מבטיחה?״ היא שאלה.
״מבטיחה״ אמרתי והיא השתכנעה והלכה לישון.
התקשרתי ללונה וסיפרתי לה על היום שעבר עלי ועל מרטינה ואנטוני והבית המפואר והיא סיפרה לי על המשפחה שלה ואיך הם, לבסוף נפרדנו וניתקתי את הטלפון.
דפיקה בדלת.
״מרטינה אמרתי שאת לא צריכה לדאו…״ התחלתי להגיד אבל אז נפתחה הדלת ואנטוני נכנס.
״לא מרטינה״ הוא אמר וחייך חיוך עקום.
״אה זה אתה״ אמרתי בקצת רוע בלי להתכוון.
״שמח שאת שמחה״ הוא אמר והרים גבה.
״סליחה לא התכוונתי״ אמרתי ובתוך תוכי הרגשתי שדווקא כן התכוונתי, האנטוני הזה מרתיח אותי עם ההתנשאות שלו.
״מריה הזו.. היא החברה שלך?״ שאלתי בלי הרבה נימוס כי הסתקרנתי.
״למה, זה משנה לך?״ הוא שאל וצחקק בבוז, מה? הוא חושב שאני דלוקה עליו עכשיו?
״סתם שאלתי״ סיננתי בשיניים חשוקות.
״אז אל תשאלי״ הוא החזיר והרתיח אותי עוד יותר.
״טוב תקשיב אנטוני.. אני לא רוצה להישמע חצופה או משהו כזה אבל ממש אין לי מצב רוח עכשיו אז אם אין לך משהו חשוב להגיד לי… אני צריכה לישון, אז כדי שתלך עכשיו״ אמרתי בחוסר נימוס מוחלט וידעתי שעל כזה דבר הוא יכול לפטר אותי אבל לא היה לי אכפת, שקודם יתנהג אלי בכבוד ואז נראה איך אני אתנהג אליו, מנקה או לא מנקה גם אני בן אדם.
הוא צחק שוב. מה כל כך מצחיק כשאני כועסת?
״את חמודה כשאת כועסת״ הוא אמר וכבר רציתי להרביץ לו. הסמקתי מכעס.
״וגם כשאת מסמיקה״ הוא הוסיף.
״אנטוני אולי כדי ש..״ התחלתי להגיד והוא הפסיק אותי.
״רק רציתי להגיד לך ששמעתי אותך מדברת עם מרטינה, היה נראה שאתן ממש מסתדרות, מרטינה לא אוהבת כל כך הרבה אנשים אז אם את כבר אהובה עליה, כנראה שיש בך משהו מיוחד אז רציתי לבדוק את זה בעצמי״ הוא אמר ופתאום ניהיה חמוד.
ואז הוא הלך.
איזה בן אדם מוזר, רגע אחד הוא הכי מעצבן שיש ורגע אחרי הוא מתוק ומחלק מחמאות. או שזאת לא הייתה מחמאה?