זה כואב, אבל זו המדינה
דם.
זורם, מרווה את האדמה הסדוקה.
והוא עומד, מגחך לעומת הגופה.
"איפה אבא?", מתעורר הילד בבהלה.
"אבא מת ילדי, אבא לא בא".
ברוך היא מעבירה יד על ראשו,
ולפתע מדים מופיעים על גופו.
"היזהר", נישקה אותו אהובתו.
"אני יודע".
"תחזור", ביקשה ממנו.
אבל זה לא תלוי בו,
זה הם ולא הוא.
להם לא יאמרו ולו מילה,
והם, ישבתו על רצח שביצעו בלי בושה.
ואף איש לא יפצה פיו. כולם יושבים בדממה.
ומדוע?
כי להם, אני מקווה,
להם,
אלוהים ישלם.
תגובות (5)
צודקת כל כך, זה מרתיח אותי שבמדינה שלנו מפנים לנו את הגב.
לא מייחסים חשיבות ליהודי. הדם שלנו נהפך להפקר ואף אחד לא עושה דבר.
מדינה פשוט בושה, גועלית ותקשורת שמאלנית.
בכנסת יושבים ליצנים שרק יודעים להווכח אחד עם השני ולברבר כל היום. חוץ מזה שום דבר על המצב שאנו חיים בה כל יום. מפחדים שחס וחלילה נידקר.
עצוב לי שזה ככה וממש מכעיס אותי כל העניין הזה.
מצטערת אם פגעתי במישהו אבל אני ימנית קיצונית. זה נושא שהכי רגיש אצלי הכי נוגע לליבי כשחייל נדקר או יהודי/ה נדקר/ת מערבי מחבל.
אמן שהמצב ישתנה והמדינה תהיה פעם אחת לצידנו ולא רק בצד שלהם.
והכי כואב שיש יהודים שאשכרה בוגדים במדינה. הם הכי גרועים, יותר מערבים.
במיוחד "בצלם".
אותם צריכים להוריד מהמפה.
ואוו אין לי מילים , עשית לי צמרמורת , והגשת את הכול כול כך יפה .
( וזה לא קל לעשות לי צמרמורות ).
ואו זה נכון כל כך אני מסכימה עם כול מילה שלך ושל עוד אחת שכותבת לגבי היחס של המדינה.
אבל לדעתי לעם כמו שלנו שעבר שואה וזוועות אחרות אין זכות להרוג אחרים.
זה יפה אם כי לא הבנתי בטוח מסר בולט