זה חוזר

הינה זה חוזר. אני מרגישה את זה מבעבע בתוכי, מאיים להתפרץ. מישהו הפעיל את אזעקת החירום וכל צוותי ההצלה דרוכים ומוכנים.
הפרפרים המיוחדים ששקטו כל העת האחרונה כבר הטעינו את כנפיהם המזמזמות, והן מוכנות להפעיל אותן ולעוף לקרב.
העקצוץ המתוק-דוקר שבתחתית הבטן כבר מלחש ומבעבע בתוכי, מתחמם כמו לבה כדי שיוכל לפרוץ החוצה בכוח עצום.
החמימות שבה למקומה הישן והמוכר בתוך חלל הבטן, מותחת את זרועותיה לצדדים, תופסת כמה שיותר מרחב לחמם בהתרגשותה הבלתי נגמרת.
המוח עובד שעות נוספות, מעלה על פני השטח זיכרונות ישנים מתוקים, שימתיקו את מחשבותיי, ושולח לעצביי אותות התרגשות וכאב מתוק-עמום בכל פעם מחדש.
הלב, שמתכווץ בכל פעם, משלח דם חדש וחם לעורקיי, שמחממים ומעוררים אותי.
העיניים, מתגלגלות בכל רגע ורגע לצדדים, מחפשות את ההוא שבשיא חוצפתו לחץ על כפתור החירום והפעיל את האזעקה. זה שלמענו כל הצוותים מתכוננים בשקיקה ובדריכות. זה שגורם להם לעשות את עבודתם הכי טוב שאפשר.
זה שעוד יקטע את עבודתם בשיא הפעילות, כמו בפעם שעברה.