זהב לבן | 2(מיקוש)
"רגע, חכה!" היא קוראת מאחורי גבי. אני נעצר. אני מחייך את החיוך המוכר שלי ומחכה שהתפיפות הקטנות של הנעליים שלה יתקרבו. היא נוגעת לי בזרוע, מסמנת לי להתקדם.
אני מחייך ופורע את שיערה הבלונדיני.
"מה עשית שם כל כך הרבה זמן?" אני שואל . השפתיים הוורדרדות שלה מתעקלות לחיוך קטן . אני מת להדביק נשיקה לשפתיה אבל מתעלם מהדחף.
"סתם….. עזוב" היא אומרת ומסדרת את שיערה בצמה לצד,פרועה קצת.
"זונה!!" צרחה. אני מסתכל. הצרחה משתתקת.
"אה… פרנקי… פרנקוש" הטון הצווחני שלה נעשה פלרטטני. אני נועץ בה מבט מאיים.
היא משתתקת.
"תודה… אני מאחרת לשיעור" היא אומרת. אני מאוכזב אבל מבין. אני מתקרב אבל היא מתרחקת.
היא מטפסת במעלה המדרגות ונעלמת מאחורי הדלתות של הסטודיו לריקוד.
אני נאנח.
צלצול.
מי זה עכשיו?
תגובות (3)
יפה תמשיכי
3'>
המילים שלך ממש יפות ואת מתארת בצורה ספרותית כל כך, אבל הסיפור מבולגן וקשה להבין אותו.
תנסי להאריך יותר את הפרקים, זה ניראה כמו פסקה.
ותנסי לתאר יותר את מה שקורה, למרות שאת מתארת מצויין אני מקשה להבין את הסיפור.
אבל אל תיפגעי מהביקורת שלי, כי את כותבת מהמם!