זהב לבן | 1(מיקוש)

"לא…. סבתא" אני מרגישה את הדמעות עומדות לפרוץ. היא מחייכת ומלטפת את פניי.
"אני חייבת, מתוקה שלי" היא אומרת ומטפסת בקושי על הכיסא עץ הנמוך שבמטבח.
היא מורידה את הקופסא, ושולפת ממנה ערימת תמונות. היא מתיישבת ואני נשענת על הכיסא. אני מציצה לתמונות בשחור-לבן נוטה לחום-צהבהב יחד עם הזמן.
"אסור לך לפתוח את הקופסא סבתא… זה יזכיר לך הכל" אני אומרת בעדינות. סבא מת לפניי שנתיים, מסרטן. מה שרומז שהכל עדיין טרי.
"אוח אני בסדר מיקה" היא מנפנפת את הדעה שלי עם היד העדינה שלה . אני מבחינה בטבעת נישואים שהיא עדיין לא הורידה.
"לא, זה לא בסדר סב-" אני נקטעת כשהיא מנפנפת את הדעה שלי בשנית. אני מכחכחת בגרון.
"הנה, פה זו אני ואמא שלך…" כמה סבתא יפה. מזכירה פרח עדין שעדיין לא פרח, כזה שצריך משהו מיוחד בשביל להציג את היופי בצורה מוחצנת. השפתיים שלי מתעקלות לחיוך קטן.
אנחנו מתבוננות בתמונות ושוקעות בסיפורי עבר, כמו שעשינו כשעוד הייתי ילדה.
אנחנו נקטעות כשהדלת נפתחת לרווחה והאור פורץ פנימה. אני מרימה את המבט ומחייכת.
"סיימתי, דיינה" אני שומעת את הקול הגברי שלו מתמרן בין נחמדות. הוא מנופף עם היד ויוצא.
"שנייה מתוקה, לפניי שאת יוצאת…" היא מניחה את ידה על ידי ומוציאה מהקופסא טבעת זהב לבן עדינה ואליה מוצמדת בעיטורים עדינים אבן אדומה ומדהימה.
"את בטוחה?" אני שואלת והיא מהנהנת.
אני עונדת את הטבעת.
אני מנשקת אותה בלחי ויוצאת.