' זאת לא סתם אהבה ' עונה 2 – פרק 14

דפקנו על דלת דירתה ולואי פשוט היה המום, הלם מוחלט כזה.
" אוראל ! בוא לאכול כבר ימצחיקול " שמענו את טיפאני צועקת.
אוקי…….עכשיו גם אני וגם לואי היינו בהלם……

' זאת לא סתם אהבה ' עונה 2 – פרק 14 ~ מרתון 2014 ~ חלק 2 ~
מנקודת מבט של אמילי:
אני ולואי הסתכלנו אחד על השני, פשוט המומים.
דפקנו שוב על הדלת, עדיין המומים.
" רגע ! " שמענו אותה צועקת.
" כמה זמן לא שמעתי את הקול הזה.." שמעתי את לואי ממלמל לעצמו בגיחוך.
" שלו- מה אתם עושים פה? " טיפאני פתחה את הדלת וכשראתה אותנו קפאה לרגע ונהפכה ללבנה כסיד.
" רצינו לבקר " לואי התאפס על ההלם שתקף אותו ודיבר.
טיפאני עמדה להגיד משהו כשפתאום שמענו צעקה של ילד קטן
" אמא אני רוצה מים !! "
טיפאני החווירה ונהייתה עוד יותר לבנה. כמו ערפד אפשר להגיד. כמו נייר מהמדפסת.
" מ..מה? " גמגמנו אני ולואי מביטים בטיפאני בהלם מוחלט.
" אמאאאא ! " שמענו אותו צועק שוב.
" שנייה " מלמלה אלינו בדאגה טיפאני והלכה לכיוון הקול.
" הינה בובי, טעים לך? " שמענו אותה אומרת.
" מה לעזאזל קרה פה עכשיו? " לואי לחש לי מזועזע.
" תאמין לי שאני לא יודעת " מלמלתי בזעזוע מוחלט גם אני.

" את מוכנה להסביר לנו מה קרה כאן הרגע? " לואי שאל ישר כשטיפאני חזרה.
" את נשואה? יש לך מישהו? " שאלתי מיד אחריו.
" לא..אין לי מישהו..ו..הילד הזה..ששמעתם..הוא..הוא הבן שלי.." נאנחה בשקט, מסיטה את מבטה לכל מקום אפשרי חוץ מאלינו.
" את- " התחלתי להגיד כשהיא קטעה אותי.
" בואו תיכנסו, נדבר בסלון " אמרה.
הלכנו לסלון ואני ולואי ישבנו על הספה מזועזעים לחלוטין. טיפאני התיישבה על הספה השנייה, מתוסכלת מעט אפשר להגיד.
" את מוכנה להסביר? " לואי העיץ בה.
" אני יספר הכל, רק אל תגידו שום דבר לליא-" התחילה להגיד אבל לואי קטע אותה. " מה ליאם קשור לעזאזל? " שאל ברטוריות.
" הוא קשור.." נאנחה בתסכול.
" אני..אני נעלמתי ככה לפני שנתיים..כשאני וליאם נפרדנו..כי..כי הייתי בהריון " פלטה הכל בנשימה אחת.
" מה?! " אמרנו בזעזוע\הלם\שוק, אני ולואי ביחד.
" ליאם יודע את זה? " לואי שאל במהרה.
" כן..הוא ידע שהייתי בהריון.. רק.. הוא לא ידע ויודע, שלא הפלתי את התינוק.." אמרה בשקט.
" ה..הילד הזה הוא של ליא-" התחלתי להגיד כשהילד רץ לסלון לעבר טיפאני.
" אמא !אני רוצה לראות בובספוג !! " הוא צעק ורץ אליה בחיבוק.
" רגע אוראל, אני רוצה להכיר לך את האורחים שלנו " אמרה טיפאני. והילד ישר הסתובב, אוראל, מבחין בנו.
" זה לואי, החבר הכי טוב שלי וזאת אמילי, החברה הכי טובה שלי" הציגה אותנו טיפאני בפניו.
" דוד לואי " לואי תיקן בשעשוע.
" דוד לואי.." טיפאני חזרה אחריו, מגלגלת עיניים בגיחוך.
" שנייה אני חוזרת " גיחכה טיפאני והלכה עם אוראל, הבן שלה, לאחד החדרים.

" הילד הזה הוא של ליאם? " שאלתי מיד כשהיא חזרה.
" כן..אבל אל תספרו לו כלום !! " היא אמרה מבוהלת.
" מה? הוא לא יודע שהילד הזה חי וקם? ושלו?! " לואי שאל מזועזע
" לא.. הוא לא יודע.." אמרה טיפאני בתסכול.
" טכנית..הוא לא יודע.." סוג של תיקנתי אותה, אפשר להגיד.
" מה?! " נבהלה טיפאני.
" ליאם גר קומה מעלייך..עם אמא שלו.. שלחנו אותו לפה, אליה, כי הוא כל הלילה הסתובב בברים ושתה כמו איזה אלכוהוליסט..פחדנו שזה יהרוג אותו בסוף אז שלחנו אותו לפה.. לא ידענו בכלל שאת גרה פה.. אני לא ידעתי שאמא שלו גרה בבניין שלך.." אמרתי לה.
" מה?! " חזרה מבוהלת על דבריה ממקודם.
" ו..הוא ראה אותך.. הוא יודע שאת גרה פה והוא גם ראה את אוראל..הוא יודע שקוראים לו אוראל רק הוא לא בטוח ב100 אחוז איך הילד הזה קשור אלייך.." המשכתי לומר לה את האמת.
האמת פשוט זרמה מפי, נפלטה החוצה.
" אני לא מאמינה.." היא נאנחה בתסכול.

כעבור שעה בערך יצאנו מדירתה של טיפאני ובירכנו אותה לשלום. איך שסגרנו את הדלת שמענו קול מאחורינות
" מה אתם עושים פה? " שאל.
שיט………….הלך עלינו.