' זאת לא סתם אהבה ' – עונה 2 – פרק 13

מנקודת מבט של ליאם:
זאת הייתה טיפאני? מה היא עושה פה…? האם הילד שרץ במדרגות קודם…הוא שלה? ו..שלי או של..מישהו אחר?

עונה 2 – פרק 13 ~ מרתון 2014 ~ חלק 1 ~
מה ליאם עושה פה? אני לא מבינה ! הוא גר פה? הוא גר פה זמנית? הוא נשוי? יש לו חברה? האם הוא עדיין רווק?
מה עם הלהקה? הוא עזב אותם? הוא התפטר? מה עם השאר? מה הוא עושה פה? מה לעזאזל אני עושה !!
אוראל עדיין לא שאל על אבא שלו, או מזה אבא בכללי.
המילה הראשונה שלו הייתה " הינה ". למרות שאצל רוב הילדים המילה הראשונה היא " אבא ", אבל אצלו המילה הראשונה הייתה " הינה ". אני לא אשכח את היום הזה שהוא אמר את המילה הראשונה שלו.

זאת הייתה ארוחת בוקר, יום ראשון רגיל ושגרתי. אוראל ישב על הכיסא תינוקות שלו והצביע לעבר בקבוק השוקו שהכנתי לו.
" רגע אוראלי, זה כבר מוכן נסיך קטן שלי " חייכתי אליו.
" הינה חמוד " הגשתי לו את בקבוק השוקו.
הסתובבתי כדי להכין לעצמי חביתה כשפתאום שמעתי את הקול המוכר והאהוב עליי יותר מכל דבר בעולם אומר " הינה " הוא חזר אחריי. קפאתי לשנייה, פשוט קפאתי. כמו שזה נשמע.
" הינה " שמעתי אותו צוחק מאחורי. הייתי בהלם מוחלט, הסתובבתי אליו עם דמעות של אושר בעיניים. " הינה " צעקתי שמחה שוב " הינה " הוא צעק אחרי, צוחק את צחוקו המתגלגל.
אין ספק… זה היה יום שאני לא ישכח, אף פעם בחיים.

מנקודת מבט ליאם:
" אמילי? " שאלתי.
" ליאם? ליאם ! איך אצל אמא שלך? " היא ענתה שמחה לשמוע את קולי. היא לא ראתה אותי כבר 3 ימים, מאז שזאין שלח אותי לפה…
" בסדר..הזוי..אממ אני יכול להיפגש איתך לאיזה חצי שעה היום? לא הרבה זמן..אני חייב לדבר איתך " אמרתי, המום מעצם המחשבה שיש מצב שהילד הזה שראיתי עכשיו במדרגות הוא הבן שלי. ושיש מצב שראיתי עכשיו את טיפאני, ולא דמיינתי כמו שאני חושב.
" אממ..כן בטח, עוד 10 דקות אני יאסוף אותך ונלך לשבת איפהשהו " אמרה ושמעתי חיוך בקולה.
" תודה, ניפגש " אמרתי בחיוך וניתקתי את השיחה.
המחשבה הזאת רודפת את ראשי. האם טיפאני באמת גרה בבניין הזה? היא נשואה? מאורסת? יש לה חבר?
והמחשבה שהכי רודפת את ראשי..ללא הפסקה.. של מי לעזאזל הילד הזה? האם הוא מאומץ? לא..לא נראה לי..אין מצב.
האם יש סיכוי שהילד הזה הוא…שלי?

" מה קרה שנזכרת להיפגש איתי? " צחקה אמילי כשישבנו בבית קפה. שמתי כובע מצחייה ומשקפי שמש. כדי שאולי פחות יזהו אותי, בעיקר הפאפארצי.
לא שזה הכי עזר..אבל עדיין.
" אני צריך לשאול אותך משהו, ובגלל שאת החברה הכי טובה שלי, אני מצפה שתעני לי בהכי כנות שיש " אמרתי רציני.
" בטח..מה קרה? " גיחכה.
" האם טיפאני גרה בבניין שלי אמא שלי? " שאלתי ברצינות.
טיפאני השתתקה לרגע, מסיטה את מבטה לכל מקום חוץ מהעיניים שלי. ( אמילי ידעה איפה טיפאני גרה והיא ידעה שהיא גרה קומה מעל אמא של ליאם. – הערת הכותבת ).
היא יודעת, היא גרה שם. טיפאני גרה בבניין של אמא שלי.
" נו? " האצתי בה קצת, מצפה לתשובה.
" כן, נו, היא..היא גרה בבניין של אמא שלך " אמילי פלטה את כל האמת בבת אחת. למרות שידעה שאסור לה להגיד על זה שום דבר. הרי טיפאני אסרה עליה.
הדבר היחידי שטיפאני לא ידעה, הוא אוראל.
" פאק.." ליאם נאנח בהלם, קובר את פניו בידיו.
" ו..? יש לה ילד? " שאלתי את השאלה שהדאיגה אותי יותר מכל.
" מה? ילד? למה שיהיה לה ילד? " צחקה אמילי מהשאלה.
שתקתי, מביט בעיניה.
" אה..אתה רציני? " שאלה שוב, מביטה בי בהלם.
" היא קראה לאיזה ילד, אוראל, הוא שלה? יש לה מישהו? " שאלתי, את שתי השאלות שהפחידו אותי יותר מהכל.
" מאז שנפרדתם..? היה לה כמה, אבל הקשר הכי רציני שהיה לה היה 3 חודשים. אז אני לא חושבת שיש לה ילד.. היא יצאה לדייטים..אבל לעולם לא נכנסה לקשר יותר רציני מ3 חודשים " אמרה.
( אמילי לא ידעה שטיפאני הייתה בהריון מליאם ושהחליטה לשמור על הילד. היא גם לא ידעה על קיומו של אוראל – הערת הכותבת ).
משהו פה נראה לי מוזר..אולי אמילי היא לא הפתרון למצוא את כל התשובות לשאלות שמעסיקות אותי?

מנקודת מבט של אמילי:
אספתי את לואי מהבית, כן כן..במהלך השנתיים האלה אני ולואי נהינו זוג וכרגע אנחנו מאורסים !!!
החזרתי את ליאם לבית של אמא שלו ואמרתי ללואי שאנחנו הולכים לבקר את טיפאני.
לואי, זאין, ליאם ונייל או אף אחד מהחבורה שהיינו, לא ראה את טיפאני במהלך השנתיים האלה. חוץ ממני.

" מה? מתי בכלל פגשת את טיפאני? את יודעת בכלל איפה היא גרה? " לואי שאל המום כשסיפרתי לו לאן נוסעים.
" כן עכשיו תשתוק ובוא " אמרתי לו כשיצאנו מהאוטו.
" תשתיקי אותי " מלמל בהתגרות.
צחקתי, הולכת אליו במהירות ומנשקת את שפתיו.
" מרוצה? " צחקתי.
" מאוד " אמר בהתגאות ונכנסנו לבניין של טיפאני.
" אמ.. אמילי טעית בבניין זה הבניין של אמא של ליאם " לואי אמר, החכמולוג מנסה להיות צודק ולתקן אותי?
" לא טעיתי היא גרה פה " אמרתי בטוחה בעצמי.
דפקנו על דלת דירתה ולואי פשוט היה המום, הלם מוחלט כזה.
" אוראל ! בוא לאכול כבר ימצחיקול " שמענו את טיפאני צועקת.
אוקי…….עכשיו גם אני וגם לואי היינו בהלם